"אנחנו שרות על הדברים שעליהם אנחנו רוצות לדבר: גברים, סקס, התעללות מינית. כל הדברים שבדרך כלל מושתקים, או מושמעים מנקודת מבט גברית. אנחנו מבקשות לשיר אותם כמו שאנחנו יודעות", אומרת סולנית להקת 'הזאבות', יפעת בלסיאנו. בפסטיבל יום האישה הבינלאומי הן תופענה בעיר מגוריהן, חולון, ארבע נשים ששלוש מהן הכירו בקונסרבטוריון ב'בית שטיינברג' ורקמו יחד חלומות על מוזיקת רוק ואמירות נוקבות. את הרביעית הן גייסו באמצעות פייסבוק, ומאז, כבר שלוש שנים שהן חורשות את הבמות בארץ ובעולם.

לאחרונה חזרו משבועיים באירופה, והאנרגיה עדיין ניכרת. למרות שהרוק הישראלי הוא אגוז קשה לפיצוח, הן לא אומרות נואש. "מוזיקה זו עבודה קשה, אבל זה מה שאנחנו רוצות ויודעות לעשות", אומרת שירן פרנקו, מתופפת הלהקה.

הכל התחיל אי שם לפני כעשור, במקלט הקונסרבטוריון. מורן סרנגה, הגיטריסטית של הלהקה, למדה אצל אותו מורה של יפעת בלסיאנו. למרות הפרש הגילאים ביניהן, המוזיקה עשתה את החיבור הנכון. "המורה הציע שנקים הרכב קטן ושאל אם אנחנו מכירות מתופפת.  הצעתי את שירן, שלמדה איתי בכיתה", אומרת סרנגה, "וכך הפכנו לשלישייה".

למה דווקא 'זאבות'?

יפעת: "המקלט היה נסגר בסביבות שבע בערב ואנחנו היינו מתחננות לאב הבית, זאב, שהיה איש אדיב וטוב לב, שייתן לנו עוד שעה להתאמן, והוא נכנע כל פעם מחדש. הבטחנו לו שאם יום אחד תהיה לנו להקה, נקרא לה 'הזאבות' על שמו. וכך היה. כשהקמנו את הלהקה קראנו לעצמנו 'הזאבות' והוא היה מאושר".

תופים, גיטרה, סולו

מורן סרנגה בת ה־26, סטודנטית למוזיקה וסאונד במכללת 'ספיר', מתגוררת בשדרות עם בן זוגה. היא גדלה בחולון במשפחה מוזיקלית, עם אבא שניגן מוזיקה יוונית ומזרחית. "כשהייתי בת עשר הוא עזב את התחום, אבל המוזיקה נשארה איתי. אמנם הלכתי לסגנון אחר, אבל מוזיקה זו מוזיקה".

סרנגה, שמנגנת על גיטרה, קצת קלידים ובס, סיימה את התיכון במגמת מוזיקה בקמפוס קריית שרת. "היה לי ברור תמיד שזה מה שאעשה בחיים. בגיל 16, כשמורה הציע שנקים הרכב קטן ונצרף מתופפת, פנינו לשירן יונה, שלמדה איתי בכיתה. ככה הפכנו לשלישייה".

יפעת בלסיאנו בת ה־24, סולנית הלהקה, מתגוררת עם בן זוגה בתל אביב. "גדלתי בחולון ובגיל צעיר התחלתי לנגן בגיטרה. פגשתי את מורן וביחד גיבשנו את הלהקה. לא תכננתי להיות הסולנית, וגם היו ניסיונות להביא סולנים אחרים, אבל הגענו למסקנה שאנחנו רוצות לשיר את החומרים שלנו כמו שאנחנו מבינות".

את אומרת את זה בסוג של התנצלות?

"ממש לא, בגאווה גדולה. לא משנה בעיניי מי שר, מה שחשוב זה מה עובר".

שירן יונה מחולון, בת 26, נשואה, היא המתופפת שבחבורה. "את מורן הכרתי בבית הספר, במגמת מוזיקה", היא אומרת, "כשהיא הציעה לי להצטרף להרכב, זה קסם לי".

הצלע הרביעית, מורן מנגד בת ה־19, תושבת לוד, נשואה, היא הבסיסטית של הלהקה.

"ללהקה הצטרפתי לפני שלוש שנים", היא אומרת, "מאוד קשה למצוא בתחום הזה נשים בסיסטיות, זאת נישה יותר גברית. ברגע שהן פנו אליי, באתי, ומיד היה קליק. אני מגיעה מבית מוזיקלי, אבא שלי הוא בעל ידע עשיר ומנגן על המון כלים. מגיל אפס הוא חינך אותי לשיר ולשמוע מוזיקה. כילדה ניגנתי בהרבה פרויקטים, ובכל הרכב תמיד הייתי בת יחידה בין בנים. האווירה הייתה כיפית אבל תמיד עמד באוויר עניין המין והמיניות, וזה הפריע לי. זה היה עוד לפני שאימצתי לעצמי זהות פמיניסטית, שהתגבשה עם ההצטרפות  ללהקה. להקת נשים שעושה נטו מוזיקה. הסקס הוא חלק מנושא השירה ולא הדבר שעומד באוויר".

נשים, מוזיקה, קהל

בגיל 17 הן החלו להופיע, בנות צעירות שעולות על במות פתוחות בתל אביב ונותנות את השואו. "לא לכל מקום נתנו לנו להיכנס", מודה בלסיאנו, "היו גם כאלה שגירשו אותנו, כי נראינו צעירות מדי. היינו שרות ומנגנות בנמל תל אביב, מול תיירים, איפה שרק יכולנו".

יונה: "לפני שלוש שנים חזרנו לעבוד ברצינות. כל אחת הבינה את המקום שלה ומה היא רוצה לעשות. הבנו שזה הדבר שאנחנו הכי רוצות לעשות, למרות שזה לא קל".

איפה עיקר הקושי?

מנגד: "אנחנו נשים. בארץ קשה לעשות מוזיקה בכלל, ומוזיקת רוק על אחת כמה וכמה. לא פשוט ליצור קהל והחומרים שלנו לא פשוטים. יש אנשים ששומעים ומרגישים לא נוח, אבל אלה אנחנו, בלי להתנצל".

בלסיאנו: "חזרנו לא מזמן מהופעות בווינה, בסיור בשיתוף משרד החוץ. הופענו עם שלושה הרכבים ישראלים ומשם המשכנו להופעות במזרח אירופה וגרמניה. זה נתן לנו הרבה אוויר ואנרגיה להמשיך".

לא ניתן להתעלם מההשוואה ללהקת 'המכשפות'.

סרנגה: "אנחנו שומעות את זה כל הזמן וזה בסדר שמשווים. אני חושבת שאנחנו מביאות משהו אחר. אני לא אשקר, שמעתי את 'המכשפות' בתיכון ושם זה התחיל, אבל הסגנון שלנו די רחוק מהן".

בלסיאנו: "משווים בינינו כל הזמן, בעיקר בגלל שלא היו כאן הרכבים נשיים חזקים מצליחים שזכו להכרה כמו 'המכשפות'. אנשים מתגעגעים למוזיקה הזאת, והקהל שלנו מורכב גם מאנשים שהיו שם, בתקופה ובזמן, וחוו את זה. לא כמונו, שרק שמענו על זה אבל לא חווינו מיד ראשונה".

פרנסה, הופעות, כסף

את רוב השירים כותבת ומלחינה בלסיאנו. בין לבין משתרבבים גם שירים של יונה וסרנגה.

כמה קשה להיות להקת רוק נשית?

סרנגה: "אין הבדל בין מעמד הגברים והנשים בתחום הזה, אני לא רואה הבדל משמעותי. העניין הוא שקשה לעשות מוזיקה בארץ".

לא קשה לעשות מוזיקה מזרחית?

סרנגה: "להשיג קהל ולשמר אותו זה קשה בכל סוג של מוזיקה. הצלחה של אמן תלויה לרוב גם בהשקעה כלכלית. כשהתקציב נמוך ואתה עושה הכל עצמאית, ברור שזה יותר מורכב".

איפה אתן מופיעות?

יונה: "המטרה היא לעשות סבב הופעות בכל הארץ. חשוב לנו להגיע לכל מקום, קצת להתנתק מאיזור תל אביב ועדיין להישאר בו. נכון להיום אנחנו מופיעות בכל מקום אפשרי. כל מקום שרוצה לשמוע אותנו, אנחנו שם".

אפשר להתפרנס מזה?

בלסיאנו: "יש הופעות רווחיות ויש כאלה שלא. בכלליות, קשה להתפרנס בארץ ממוזיקה וכולנו עובדות בעבודות נוספות כדי לחיות. את מה שאנחנו מרוויחות מהופעות אנחנו משקיעות בלהקה - הקלטות, חולצות, נסיעות".

התוכן שלכן קשה. למשל: "ובלילה הדלת נפתחת, שנייה לפני שכולם נרדמים, היא כבר יודעת מה לעשות ואיך לא להעיר את הקטנים". זה שיר שמדבר על פגיעה מינית בתוך המשפחה.

בלסיאנו (שכתבה את המילים והלחן): "זה נושא מורכב שמדובר לא מעט בתקשורת. הוא נכתב לא מתוך חוויה אישית של מי מאיתנו, אלא מתוך צורך לשים מראה לחברה ולדבר על הדברים, לפתוח צוהר. ברור לי שזה לא קל, זה לא שיר שעושה נעים בגוף ומתחשק לקרוע את הרחבה כששומעים אותו אבל כן מתחשק רגע לעצור ולהקשיב לו למרות אי הנוחות".

הרעיון הוא לייצר נישה של קהל נשי?

מנגד: "לא בהכרח. גם גברים מתחברים לחומרים שנשים כותבות או אומרות, כמו להיפך. נכון שהחומרים לפעמים מתריסים נגד המין השני, אבל לא בהכרח. בסופו של יום אדם מתחבר למכלול דברים, לכן הנישה לא אחידה. כפמיניסטית אני יכולה להגיד שזה מקום חשוב, שאישה תעשה מה שהיא רוצה ומה שנכון לה בלי להתנצל".

כמו להתחתן בגיל 18?

"כן, ובלי סיבה של הריון או דת. כי רציתי, כי מצאתי את שאהבה נפשי והרמות הגבה שמופנות לעברי לא תמיד מובנות לי. למה זה לא בסדר? זה משהו שהיה נכון לי ועדיין נכון לי".

איך זה לעבוד יחד, נשים עם נשים?

בלסיאנו: "מדהים. אנחנו מכירות הרבה שנים, אנחנו חברות טובות, עברנו יחד את שנות התיכון, הצבא והלימודים. שגרת החיים שלנו משותפת, החלומות משותפים. גם כשקשה אנחנו לא מוותרות ומנסות למצוא את הדרך הנכונה עבורנו לדחוף קדימה".

יש רגעי משבר?

בלסיאנו: "כל יום ראשון בערך. זה קורה כי מאוד קשה ליצור קהל וכלכלית זה כבד ומאלץ את כולנו לעבוד בעבודות נוספות. אבל זה הדבר שאנחנו הכי אוהבות לעשות בעולם, אז הוויתור לא קיים".

סרנגה: "המשברים באים בגלים, כל פעם אצל מישהי אחרת. כשאחת נשברת השנייה מרימה אותה. ככה זה כשיש כוח נשי חזק".

גלגל"צ עוד לא השמיעו אתכן.

סרנגה: "אנחנו כנראה לא הטעם שלהם בשלב הזה, וזה בסדר. משמיעים אותנו במספיק תחנות רדיו ומאוד מפרגנים. היום הקהל נמצא פחות ברדיו ויותר ברשת, ושם יש ביקוש כל הזמן. אנחנו מקוות שנגיע לפריצת דרך משמעותית, שתאפשר לנו להתפרנס ממוזיקה. מוזיקה טובה בלי הנחות".