ככל שצלל לעומקו של המחזה 'השחר של גאיה', הבמאי תום ווליניץ (33) הרגיש איך מראות העבר חוזרים אליו והסיפור המשפחתי שלו מקבל חיים חדשים. הוא היה בן עשר כשמיכל, אחותו המבוגרת ממנו בשבע שנים, חלתה בסרטן בבלוטת התירס.

מחלת המשחק לא עברה בגנים, אני לא אוהב להיות בפרונט". תום וולינץ |צילום: קובי קואנקס

"אני לא זוכר את כל הפרטים ומה כל אחד מאתנו הרגיש, אבל אני בהחלט זוכר שהיה מאמץ כביר מצד ההורים להקטין את השיח על המחלה, בטח לא להגיד את המילה 'סרטן'. מיכל המשיכה לנהל את החיים מבחינה חברתית ולימודית ולשמחת כולנו גם הבריאה, אבל בזמן המחלה היה צל גדול שריחף מעל כולנו".

כי?
"כי אצלנו במשפחה, בשונה מהמחזה, סרטן היה משהו שמתים ממנו. היו לנו קרובי משפחה שנפטרו מסרטן, והשיח בנושא היה מושתק, הרי קראו לזה 'המחלה'. לימים הבנתי שחוסר הרצון לדבר על זה נבע מרצון להגן על אחותי, עליי ועל ההורים. גם בהצגה גאיה עסוקה בהסתרת המחלה והפאה. ההעצמה מגיעה כשהיא לומדת לחשוף את החולשה בפני החברים".

אחרי חודשים של עבודה מאומצת, עלה בתיאטרון 'המדיטק' בחולון עיבוד חדש להצגה 'השחר של גאיה'. ההצגה, שכתבה שגית אמת ומבוססת על סיפורה האישי, זיכתה אותה בעבר בפרס זאב ובפרס לאה גולדברג.

נערה שמתמודדת עם סרטן, זה לא קצת כבד לבני 12?
"המחזה לא עוסק במסכנות ובאומללות. הסרטן הוא המכשול, הוא לא הסיפור. במרכז מוצגת הדינמיקה בין בני הנוער, ההתבגרות, החברויות, האהבה, הקבלה והכוח שיש בקבוצה. בניגוד למה שנדמה, זאת הצגה מצחיקה, עם אופנת שנות ה־80 שקצת חוזרת היום".

"זה היה קשה ומקסים באותה נשימה לראות את החידוש המרענן להצגה", אומרת שגית אמת, "ההומור והפאן בהצגה, יחד עם אווירת שנות ה־80, מכניסים בה משהו צבעוני וחי. בעבר שיחקתי בהצגה, היום אני חלק מהקהל. עבור מי שאוהבת להיות בשליטה יש בזה משהו קשה, אבל זה בהחלט תרגיל בשחרור".

להיות הבן של דליק
ווליניץ, תושב תל אביב, נולד וגדל בהוד השרון. "הייתי ילד תנועת הנוער העובד והלומד, ילד טוב, למדתי במגמת תיאטרון בתיכון אבל זה לא משהו שחלמתי לעשות. מחלת המשחק לא עברה בגנים, אני לא אוהב להיות בפרונט, מעדיף את אחורי הקלעים, זה מרגיש לי יותר נכון ונוח".

ותמיד היית הבן של?
"הייתי ואני עדיין הבן של דליק, ויש בזה את הכל. מצד אחד זה קשה, כי אתה כל הזמן צריך להוכיח שאתה אתה בזכות עצמך ולא בזכות אבא שלך. מצד שני, מגיל צעיר גדלתי לתוך העולם הזה, עם הידע שצברתי בבית, הנגישות לאנשים בתעשייה והבנת התחום, כך שיש בזה גם וגם".

ובכל זאת, בסוף הגעת לבמה.
"למורת רוחו של אבא. בבית העדיפו שאלך לכיוון אחר. הגעתי לתחום מכיוון של חינוך ולא מכיוון של משחק. למדתי בסמינר הקיבוצים הוראת תיאטרון ומשם זה התגלגל".

אחרי התיכון הוא יצא עם חבריו מתנועת הנוער לשנת שירות, ובסיום השירות הצבאי בנח"ל הגיע למצפה רמון והתאהב במקום. "שבע שנים גרנו שם בקומונה", הוא מספר, "חלק מהחברים שלי גרים שם עד היום. הקמנו קואופרטיב מזון בשם 'העגלה' שנלחם ברשת המזון המקומית והקמנו את קבוצת התיאטרון של הנוער העובד והלומד שקיימת עד היום בחיפה. פעם בשבוע חניכים ערבים ויהודים מגיעים לחיפה מכל הארץ כדי ללמוד תיאטרון".

איך ההורים קיבלו את זה?
"היה להם קשה עם הבחירה שלי לחיות בקומונה במקום ללכת ללמוד, אבל בסוף הם קיבלו את זה כי ראו שטוב לי".

אז למה עזבת את כל הטוב הזה?

"העתיד הכלכלי והקריירה הדהדו תמיד. רציתי ללמוד הוראת תיאטרון וכשבחרתי לעשות את זה בסמינר הקיבוצים, נפלה ההחלטה לעזוב. יש לי געגוע גדול לחיי הקהילה, לאמות המידה של החיים בקומונה. כשאתה חי בסביבה ערכית קל לך לבחון אם מה שאתה עושה נכון או לא נכון, כי יש לך שיקוף תמידי.

"מקצוע קשה ששכרו לא בצידו". תום ודליק וולינץ | צילום: יואב איתיאל, תיאטרון חיפה

היום אני שואל את עצמי כל הזמן אם מה שאני עושה נובע מקריירה, מכסף או מערכים, ואין לי סביבה שתהדהד לי את התשובה. בתל אביב, העיר שבה הכל מותר והכל אינדיבידואלי יש איזה בלבול. היא מייצרת תודעה כוזבת, עם אשליה שיש בה הרבה עבודה, והיא קרובה לערים שבהן ניתן לעבוד. בפועל אני לא בטוח שזה נכון. יש לי חברים שגרים בצפון, משלמים רבע משכר הדירה שאני משלם וגרים בבית פרטי עם חצר וזמינות גדולה של עבודות".

הילד המפונק יצא מהבית
לאחת החזרות הזמין תום את אביו, השחקן דליק ווליניץ, לצפות, להעיר ולהאיר. "התרגשתי כשהוא ישב וצפה בהצגה כקהל. אני יודע שזה נגע בו באופן אישי והחזיר אותו לימי ההתמודדות עם אחותי. הוא גם סיפר על זה לשחקנים".

מלחיץ שאבא צופה בחזרה בעיניים כפולות?
"כשהוא בא לצפות במה שאני עושה זה בדרך כלל בעיניים מקצועיות. הדעה שלו חשובה לי, אני מאוד לחוץ ויסודי הוא יודע לקחת את הדברים בצורה יותר מאוזנת והרבה פעמים זה מרגיע אותי, מצד שני, כמובן שזה מלחיץ, בכל זאת הוא מנוסה ממני".

"כשראיתי את ההצגה התרגשתי עד דמעות", אומר אבא ווליניץ, "זה החזיר אותי בזמן לחוויה האישית שלנו כמשפחה, שהתמודדה עם מחלת הסרטן של מיכל. חוויית הסרטן של צעירים היא חוויה לא מוכלת, קשה מאוד להתמודד איתה. במקרה שלנו מיכל יצאה מזה והכל בסדר, אבל כשזה נופל עליך, אתה לא יכול להיות מוכן לזה. זה מלווה בפחדים וחרדות, וגם השיח לא היה פתוח בזמנו כפי שהוא היום".

כמי שבא מעולם התיאטרון, שמחת על הבחירה של תום בתחום?
"כן ולא. זה מקצוע קשה ששכרו לא בצידו. תום ילד מוכשר וחכם שיכול היה לעשות הון בהייטק או בכל תחום אחר. מצד שני, הוא טוב במה שהוא עושה, ואת הבחירות שלו הוא עושה בעצמו ולמען עצמו".

מה חשבת על התקופה הקומונרית במצפה רמון?
"השנה הזאת מאוד העצימה אותו. פתאום הילד המפונק יצא מהבית וחי עם עוד 20 איש בתנאים לא סבירים. הקבלה שלנו, כהוריו, הייתה מורכבת. מצד אחד יש משהו יפה בחבר'ה צעירים שמנסים לבנות חיים אחרים ועושים דברים נפלאים. מצד שני הצד הבורגני שבך אומר, מה קורה עם העתיד? לימודים? פרנסה? אחרי שבע שנים הוא קיבל החלטה ובחר בתיאטרון, אבל גם זה נעשה מתוך מקום חברתי. כל ההצגות והפרויקטים שהוא עושה הם במטרה לשנות משהו בחברה. אני מאוד מעריך את זה וגאה בו".

אין ביטחון כלכלי
לפני כארבע שנים סיים ווליניץ את לימודיו ומאז הספיק לא מעט. שתי הצגות לילדים שביים, 'שמוליק קיפוד' ו'הרול על ההר', רצות בתיאטרון הרב־תרבותי 'אלמינא' ביפו בשתי שפות, ערבית ועברית. הצגת הנוער של תיאטרון הנפש 'סמייל בורגר' זכתה בשני פרסי הוקרה בפסטיבל חיפה, בהבימה רצה ההצגה 'וונדי ופיטר' למבוגרים ובצוותא 'המלך שאול', במתכונת התנ"ך האקטואלי.

"המחזה לא עוסק במסכנות ובאומללות". 'השחר של גאיה' | צילום: לירן לוי

הספק יפה בזמן קצר.
"אני לא מתלונן ונהנה מכל רגע. בכל פרויקט כזה יש המון השקעה, וזה בהחלט תחום שאין בו ביטחון כלכלי. אני נמצא בעיקר איפה שהנפש שלי רוצה להיות כרגע. כשסיימתי ללמוד ניסיתי להיכנס למערכת החינוך, הרי לשם חתרתי. הקמתי מגמת תיאטרון באחד מבתי הספר ואחרי שנה פרשתי, בגלל הקושי להתמודד עם הבירוקרטיה של המערכת. אני חושב שזה לא נכון לתת ציונים על משחק, בימוי או כל דבר שקשור בתיאטרון".

מזה כארבע שנים הוא חי בזוגיות עם גילי בת הלחמי, שזכתה להכרה ברשת בזכות סרטונים בשפת הסימנים. "הכרנו לפני כמה שנים, כשהיא שיחקה בהצגה של אבא שלי. אחר כך היא שיחקה בהצגה שלי כשהייתי סטודנט, ובהמשך הפכנו לזוג".

שניכם מאותו התחום, זאת לא בעיה?
"אנחנו עובדים מאחורי הקלעים ומאוד מפרגנים אחד לשנייה ואוהבים לעבוד יחד. לפעמים יש ויכוחים ומתחים שנכנסים הביתה, אבל לרוב זה לא ככה".

בני נוער הולכים היום להצגות?
"להצגות באופן יזום הולכים לרוב עד כיתה ד' או אחרי שיוצאים לפנסיה. לצערי רוב ההצגות לבני הנוער נצפות דרך סל תרבות, ועדיין, יש הצגות שבני נוער מגיעים אליהן מיוזמתם, כמו 'העיר הזאת', שבה הופיעו שחקנים שהם ראפרים נערצים. זה בהחלט מצער שאין בארץ תרבות כזו לבני נוער, לכן בכל הצגה שיוצאת אני רואה חשיבות גדולה".