סרט ההזעה השחור על מצחו של הגרילמן המסוקס ב"שווארמה כהן" שבכניסה לאזור התעשייה באר טוביה, העלה בי זיכרונות וגעגועים לגיבורי תרבות בלתי נשכחים מתחום המוזיקה, הקולנוע או הספורט שבתקופה מסוימת בחייהם חבשו סרט סופג זיעה למצחם באופן מוצדק לכאורה, או כהצהרה אופנתית גרידא.הקבינט הביטחוני צריך לעשות פה ישיבות | צילום: אשר קשר

המסוקס, שהמליץ לקחת שווארמה בבאגט, ש"תכף יוצא ממש חם מהתנור", הזכיר יותר מכל - בקולו, במבנה גופו ובאופן שבו אחז את הסכין למריחת חומוס - את ג'ון רמבו, שהסמרטוט שחבש על מצחו לאורך ארבעה סרטים מוערך במכירות פומביות באי־ביי במחיר של 325 אלף דולר.

ולפתע פתאום, כמו מפל מפואר של נתחי שווארמה פרגית ושומן שנושרים לתוך יעה ממתכת, בדרכם לבטנו הבצקית של באגט טרי, פריך, מהביל ופעור, כך נחת לפתע אשד של זיכרונות מסרטי הזעה לחים משנות השישים ועד בכלל:

ביורן בורג וג'ון מקנרו שלא היו מגיעים לווימבלדון בלעדיהם, אוליביה ניוטון ג'ון שלא החמיצה אף שיעור אירובי בלי הסרט לראשה וגם קליפ לשיר הנורא "פיזיקל", וכמובן הגיטריסטים הדגולים ג'ימי הנדריקס, קית ריצ'ארדס ומארק נופלר מדייר סטרייטס.

אצל נופלר, אגב, זה בהחלט לא היה עניין אופנתי, אלא ממש צורך. "הייתי מזיע כל כך הרבה על הבמה בימים ההם, כשהתחלתי עם דייר סטרייטס", הוא סיפר בריאיון ישן.

"הזיעה ירדה בלתי הפסקה, אז ככה התחיל סרט הראש שלי, כי אני ממש לא יכולתי לראות - הזיעה היתה נכנסת לעיניים שלי ולא הייתי מסוגל לראות את האקורדים דרך הדמעות שלי".

שווארמה כהן | צילום: אשר קשר

שווארמה בפריסה מלאה

בניגוד לנופלר, הגרילמן המסוקס עם הסרט למצחו לא ממש הגיר נחלי זיעה. או כי אין לו בעיית הזעה כמו הגיטריסט הסקוטי או משום שלמרות מדיניות הדלת הפתוחה במקום, הקור ששרר בפנים בזכות המזגן המסיבי הצליח לשמור על עצמו בטמפרטורה נאותה גם באוגוסט ים תיכוני.

המסוקס נכנס למטבח ושב עם ארגז קרטון שהעלה אדים של לחם שנאפה זה עתה. הוא פער לרווחה את החלק הרך של באגט נאה ששלף וביקש שאתדרך אותו לגבי המשך הדרך.

תדרכתי אותו בחומוס, סלט וקצת חריף. את שאר העבודה הוא הכיר בעצמו. הוא הניף את היעה ממתכת, אחז במלקחיים והתחיל לפזר חתיכות שווארמה חינניות וחיוניות בכל רחבי הבאגט.

הוא אמד את הבאגט בעיניו ובכל מקום שהרגיש שחסר הוסיף חתיכות נוספות עד שיצר מפלס שווה לאורך כל הבאגט, כזה שמאיים לגלוש מעל לדפנותיו, אבל רק כמעט.

בין לבין הוא הספיק גם לתדרך אחרים באשר לאפשרויות הקולינריות העומדות לפניהם. אחרי שאמד במבט מקצועי את גודלו של הבחור שרצה באגט עם נקניקיות מרגז, הוא אמר לו ששלוש נקניקיות מרגז בבאגט זה 32 שקל אבל אם יוסיף עוד שמונה שקלים הוא יכניס לו עוד נקניקייה, ו"זה כבר מנה פצצה".

רמבו וחוק הלאום

אפרופו פצצה, הסועדים ב"שווארמה כהן" חזו שלא באשמתם בפאנל בערוץ 11 שכונס לרגל ההפגזות של חמאס בשבוע שעבר.

הפאנל התנהל עם המנחה אורי לוי, ח"כ ענת ברקו, שתירצה עבור הממשלה, וח"כ נחמן שי, שהוא בכלל ממלחמה אחרת.

אבל עם כל הכבוד לניסיון של נחמן שי כמי שמבקש להירגע עם כוס מים, והעובדה שברקו היא דוקטור לקרימינולוגיה עם התמחות בחקר הטרור, אין ספק שדווקא הדיון שהתנהל בין הסועדים הזרים ב"שווארמה כהן" היה מעניין ועדכני בהרבה ממה שהתחולל על המסך.

הדיון כלל הצעות ותוכניות שהקבינט המדיני-ביטחוני יכול רק להתקנא בהן, ואולי טוב יעשו חברי הקבינט אם בעתיד במקום לשבת בסתם בור בקריה הם יגיעו לחמ"ל של "שווארמה כה"ן בהתלקחות הבאה, גם בגלל סיעור המוחות, אבל גם בגלל האוכל.

השווארמה שלי היתה מצוינת, עשויה היטב, לא יבשה ומתובלת למשעי.

הבאגט היה אדיר ושווה את ההמתנה בת הדקה. הוא היה פריך מבחוץ ורך מבפנים, כזה שמחבק את חתיכות השווארמה בעדינות ובאהבה, מקיף אותן בחומוס וקצת חריף.

בבר החמוצים של שווארמה כהן יש בין השאר חצילים כבושים נהדרים. כבושים, אגב, באופן שגם שמאלנים יכולים לאכול בלי לחוש נקיפות מצפון.  

ואם כבר שמאלנים, אי אפשר שלא לסיים בנימה אקטואלית מעט, במשפט הסיום האלמותי של ג'ון רמבו בסרט "משחק הדמים", סצינה שהאגדות מספרות שסטלון חזר עליה מאות פעמים עד שהיה מרוצה, והוא בטוח לא התכוון לחוק הלאום:

"מה אני רוצה? אני רוצה מה שהם רוצים וכל בחור אחר שהגיע לכאן ושפך את הקרביים שלו ונתן את כל מה שהיה לו. אני רוצה שהמדינה שלנו תאהב אותנו כמו שאנו אוהבים אותה. זה מה שאני רוצה".

מראה מקום:

"שווארמה כהן", אזור התעשייה באר טוביה

שעות פתיחה: א'-ה', 10:00-18:00

פסקול: ענת ברקו ונחמן שי

תג מחיר: שווארמה בבאגט - 35 שקל,
בקבוק מים - 9 שקל; סך הכל: 44 שקל