סטיבן שפילברג היה יכול לכתוב מזה יופי של תסריט. ואולי בעצם התסריט כבר כתוב היטב, וכל מה שנותר הוא ללהק צוות שחקנים מתאים ולמצוא כמה לוקיישנים נחמדים לטובת הצילומים.

לפני פחות מחודש, בט"ו באב, כאשר מחאת הקהילה הלהט"בית בארץ היתה בשיאה, לא מעט אנשים מעולם האתלטיקה חגגו את מיסוד היחסים של שתיים מאלופות ישראל, אלין וינוגרצקי ודקלה גולדנטל, שהחליפו נדרים בטקס חתונה מרשים. צמד האתלטיות בנות ה־26, המתאמנות ומתחרות עבור הפועל חולון, החליטו אחרי שלוש שנות זוגיות להינשא בחתונה אזרחית. סוף טוב לקשר שהתחיל די במקרה.

אלין וינוגרצקי (משמאל) ודקלה גולדנטל, השבוע | צילום: אבי מועלם
"החלטנו שאנחנו עושות את האירוע קודם כל בשביל להוכיח שגם לנו מותר", מסבירה אלין. "גם אנחנו חולמות שכולם יראו את האהבה שלנו ויחלקו איתנו את הרגע הזה. למרות שזו מדינה דתית, הרבה זוגות, גם סטרייטים, לא מתחתנים כבר ברבנות. אנחנו כתבנו את הטקסט, חיתנה אותנו חברת ילדות והיה פשוט מרגש".

"את האמת, זה לא משהו שחשבנו עליו מראש", צוחקת דקלה. "ידענו שאנחנו הולכות לחיות כל החיים ביחד. אלין הציעה לי נישואין וראיתי כמה כל המשפחה שלה רוצה שנחגוג את זה באירוע גדול, אז זרמתי עם זה. אמרנו לעצמנו, למה זוג סטרייטים כן יכולים לשמוח באירוע וזוג לסביות לא? למה צריך להשתיק את זה?".

ואיך ההורים שלך קיבלו את הבשורה?
דקלה: "הם פחות אהבו את העניין. הם אוהבים מאוד את אלין והקשר שלנו, אבל אמרו שהחתונה הזו בדיחה. אמרו לי שבשבילם זה כמו הופעה, הצגה, לא אמיתי ולא טבעי. במילים הללו. בהתחלה התעצבנתי. הרי להורים שלי היתה חתונה עם אלף מוזמנים והם מעזים להגיד לי איך אני צריכה להתחתן? אבא שלי רצה לסגור את זה בארוחת שישי, הוא לא הגיע לחתונה. אמא הפתיעה אותי וכן באה. באותו רגע שראיתי אותה פרצתי בבכי, כל הרגש יצא לי החוצה".

וינוגרצקי וגולדנטל מוכרות מאוד בענף האתלטיקה בארץ. הראשונה היא אלופת ישראל ב־3,000 מכשולים, השנייה שיאנית ישראל ב־100X4 עם נבחרת השליחות והשיגה תוצאה של 11.86 שניות ב־100 מ' - השמינית בטיבה בכל הזמנים בארץ. על הדרך הן גם השתתפו באין ספור אליפויות ישראל ומכביות, כמו גם באולימפיאדת הנוער ואליפות אירופה לקדטיות. השתיים גם מאמנות את הדור הצעיר בחוגי אתלטיקה בחולון ואזור.

אז איך בכלל נוצר הקשר הראשוני ביניכן?
אלין: "הכרנו כבר לפני 14 שנה כשנפגשנו בתחרויות, באליפויות ישראל ובמחנות אימונים. דיקלה תמיד רצה 100 מ', אני 800 מ' ו־1,500 מ'. תמיד ידעתי מי זו דקלה ושהיא בין הטובות בארץ בריצות קצרות. הקשר הרומנטי התחיל בזכות גמל".

גמל?
אלין: "זה היה יום שרב, לפני שלוש שנים. דיקלה העלתה פוסט בפייסבוק עם תמונה של גמל ואני לא ראיתי את התמונה אצלי בטלפון. כתבתי לה בתגובה שזה מרגש והיא לא הבינה וענתה: 'גמלים מרגשים אותך?'. הסברתי לה שלא ראיתי את התמונה. מפה לשם התכתבנו, יצאנו לשתות והיתה זרימה".

דקלה: "היא באמת שלחה לי הודעה וחשבה שיצאה קצת מפגרת. זה כנראה היה תירוץ להתחיל אחת עם השנייה. היא תמיד היתה לידי, אבל אף פעם לא יצא לנו לדבר. משום מקום היא שלחה לי הודעה ואז הכל התגלגל".

אלין: "בשנייה שהתחלנו לדבר, ידענו שנחיה ביחד. תמיד הייתי בוגרת לגילי ולכן אף אחד לא הופתע שהתחתנו כבר בגיל 26".

מי הציעה למי?
אלין: "אני. ארגנתי פיקניק בחודש פברואר ביער, מול נוף מהמם ובעיצוב מדהים. אנשים שהיו שם חשבו שאני עובדת כמארגנת אירועים".

דקלה: "לא היה לי מושג. אלין אמרה לי לא להסתכל לה בטלפון כי היא עושה לי הפתעה. במשך חודשיים הייתי על קוצים לדעת מה זה, אבל היא שמרה את זה לעצמה. חשבתי שהיא מזמינה לנו טיסה לחו"ל. היא חשבה על כל הפרטים הקטנים והגדולים. אינטימי ושקט כמו שאני אוהבת".

אמא התפללה
שתיהן יצאו מהארון בגיל צעיר ולא מתביישות לדבר על הכל, למרות שמדובר במדינה שבה מחאת הלהט"ב רק הוכיחה שיש לא מעט אנשים שלא מצליחים לקבל כאן זוגות חד מיניים.

אלין: "אמא שלי ידעה על הנטייה שלי מגיל 14. אבא שלי שמע על זה ממנה רק אחרי הרצח בבר נוער. הייתי צריכה להיות שם, קבעתי עם חברות, אבל ברגע האחרון הברזתי. מישהו מלמעלה שמר עליי. אני מאמינה באלוהים, לא מאמינה בדת. אמא שלי בכתה באותו ערב וסיפרה לאבא שלי. מה שכן, היתה לו הכנה. בת דודה שלי לסבית ואחיין של אמא הומו".

דקלה: "אני יצאתי מהארון בגיל 18. ההורים שלי לא ידעו עד אז כלום. היתה לי בת זוג ראשונה והחלטתי לספר להם. הם גם התחילו לשאול שאלות באותה תקופה, למשל מה עם חבר. בהתחלה קיבלו את זה יפה, אחר כך כנראה נפל להם האסימון כי ראו שזה לא 'עובר'. חשבו שזה שיגעון קטן. אמא שלי מהדור של פעם, התפללה לנרות שאני אמצא חבר. לאבא שלי יש גם קטע של הומופביה, אבל עכשיו שניהם מקבלים אותנו באהבה".

אנחנו חיים עדיין במדינה שבה להיות הומו או לסבית זה לא דבר מובן מאליו.
אלין: "זה מעציב אותי. אני לא מהאנשים שמרגישים מקופחים. גם אם יש קבוצה שלא מקבלת אותי בארץ, אני לא נפגעת. זה מתחיל מהפוליטיקה, עם כל הדתיים, וזה לא מעניין אותי. אני תומכת בקהילה, מביעה את הדעות שלי ולרגע לא מתביישת במה שאני".

דקלה: "מקווה שיהיה שינוי. מקווה שהסיפור של אלין ושלי יעזור לבני נוער להבין שלא צריך להסתיר את מי שהם, שלא צריך לחיות בחושך ומאחורי מסיכה".

אלין: "תמיד זה הרגיש לי מאוד טבעי להיות עם אישה. מגיל 14 אני עם בנות וזה הדבר הכי טבעי שעשיתי בחיים שלי. גם החתונה, אנשים היו סקרנים, לא אשקר. כל הקהל אוהב אותי ומעריך אותי, אבל חיכו לראות מה זה".
אתן גם עובדות יחד.

בטקס החתונה. "גם לנו מותר" | צילום: שי בוזגלו

איך משלבים ביזנס ופלז'ר?

דקלה: "אני באה מבית שההורים שלי עובדים יחד 30 שנה. אבא מהנדס ואמא אדריכלית. אני רואה כמה הדבר הזה קירב ביניהם. היו קצת ויכוחים, אבל זה לא גרם להם להיפרד. אלין ואני כבר חודשיים ביחד מאמנות בקייטנות ואני רואה כמה אנחנו טובות יחד. יש שיתוף פעולה מדהים ואנחנו צמד טוב".

אלין: "לפני שהכרתי אותה אמרתי לעצמי שאני בחיים לא אעבוד עם בת הזוג שלי. חשבתי שרק נתווכח, אבל זה דווקא מקל עלינו. אנחנו משתפות יחד הרבה רעיונות ומתייעצות אחת עם השנייה".

האתלטיקה הישראלית אמנם עלתה לכותרות בשבוע האחרון, עם הזכייה של לונה צ'מטאי בריצת 10,000 מ' באליפות אירופה (ואחרי זה עם הפאשלה שלה בריצת ה־5,000 מטר) אבל במשך השנים היא נמצאת בשוליים וסובלת מלא מעט בעיות, בהן התמורה הכספית לאתלטים והמתקנים המוזנחים. וינוגרצקי וגולדנטל חיות את זה ביום יום. גולדנטל, למשל, פצועה כבר שנה ובגלל עלויות כספיות מעדיפה להמתין שהפציעה בכתף תחלים עם הזמן ללא צורך בניתוח.

"אם הייתי היום באותה רמה כמו לפני שנתיים, הייתי מצפה לקבל תמיכה כספית כדי שיהיה לי את הזמן שלי לאתלטיקה", היא מסבירה. "אני בטוחה שאז הייתי מגיעה לרמה אחרת. הבעיה שכל הזמן משהו אחר כואב בגוף ואין לי את הכסף הזה לטיפולים. אני עוזבת את זה. אומרת לעצמי: 'אז כואב, לא נורא'".

אלין: "לא מלמדים פה את היסודות של הספורט. גם בבתי הספר עובדים לא נכון. וכמובן יש את התמורה הכספית. אני מאמנת אתלטיקה סביב השעון, כבר אין לי כוח להתאמן".

דקלה: "דואגים בארץ לפתח את הדור הצעיר, שזה טוב, אבל שוכחים מהדור הבוגר יותר. צריך לעבוד איתו יותר ואין לאותם אתלטים זמן להתאמן, כי הם צריכים גם לעבוד במקביל. אם היה מספיק כסף באתלטיקה, אני בטוחה שהיו הישגים יותר גדולים".

אז זו בעיקר תמורה כספית שחסרה או גם מודעות?
דקלה: "מודעות של אנשים. לכל עיר שנכנסים אליה, אתה שומע על חוג כדורגל וחוג כדורסל. מה זה חוג אתלטיקה? אנשים לא מבינים מה זה. זו המטרה של אלין ושלי, להגביר את המודעות. אם תהיה מודעות, יהיה הרבה יותר קהל וגם יותר כסף לענף".

 צ'מטאי. "אין לנו את הגנים האלה" | צילום: אורן אהרוני

גם כדורגל בסדר
כאשר מציגים לשתיים את הדוגמה של לונה צ'מטאי ושאפשר להגיע להישגים בעבודה קשה, אומרת דקלה: "לונה היא לא יהודייה. אני מתה עליה, אבל לא רואה בזה הישג לאתלטיקה הישראלית. היא לא חיה פה כל החיים, לא גדלה כאן, אין לה את הגנים הישראליים. אי אפשר להגיד שזה הישג ישראלי".

אלין: "לונה חברה שלי, אבל היא קנייתית שבאה לפה ועושה שיא ישראל - זה רק מראה שהיא רחוקה מאיתנו. אין לנו את הגנים האלה".

מה לגבי היורשים או היורשות, הם גם יהיו אתלטים?
דקלה: "ספורט זה דרך חיים וחינוך. קודם כל שיעסקו בספורט. אשמח אם יהיו לנו אתלטים קטנים בבית".
אלין: "הם יהיו ספורטאים, זה בטוח. לא אתן להם ללכת כמו האדם הקדמון עם הראש למטה בטלפון. אני כל כך אוהבת כדורגל ותמיד חלמתי לעשות הסבה, כך שאני לא פוסלת שהילד יהיה כדורגלן. הם יתחילו בחוג אתלטיקה כי זה הבסיס. מה יהיה אחר כך? אלוהים גדול".