מזה חודשים ארוכים שאני מלמד את הילדים מה זה שוויון בין המינים, מה זו המילה "מגדר" ואיך הופכים להיות אנשים לא שיפוטיים בחברה שלנו.

הנושא השנתי שבחרתי לגן שלי הוא "מנהיגות". ובכן - מנהיגים חייבים להיות לא שיפוטיים, המאמינים בשוויון בין כל אדם באשר הוא אדם. בעיני לפחות.

מצעד הגאווה, בשישי שעבר | צילום: יובל חן

אז השנה אני לא צועד במצעד הכל כל חשוב הזה... והנה הסבר בשלושה חלקים:

חלק ראשון - למה המצעד הזה כזה חשוב?
כי ככה. כל עוד המילה "הומו" היא קללה, וכל עוד יש טוקבקיסטים שכותבים "תעשו מה שאתם רוצים בחדר המיטות שלכם - אותנו זה לא מעניין...." אז אנחנו חייבים לצעוד. חייבים להוכיח לכל נער, נערה, וגבר נשוי - שאין מקום להיות בארון, ושאפילו במדינה כשלנו שאין בה זכויות לקהילה הגאה - מותר לכל אחד להיות מי שהוא. כי רק ככה הוא הכי יפה שיש.

חלק שני - אז למה אני לא צועד היום?
כי מה שקורה היום במשרדי הממשלה שלנו זה שמחד - לא נותנים לנו שוויון זכויות, ולא מכירים בהורים חד מיניים, ולא בחתונה חד מינית.
(שימו לב שאני לא מציין פה שמבחינת החובות אנחנו שווים לכל דבר, והנה כתבתי..)
מאידך - מצעד הגאווה הפך להיות מוקד עליה לרגל לתיירים מכל העולם, ולכן הממשלה שלנו לא עוצרת אותו. להפך, היא מעודדת אותו. יש בזה הרבה כסף, אז למה לא לרכוב על הגב שלנו?!

חלק שלישי - אז איך עושים שינוי?
הגן שלי מחולק לשש קבוצות, בחלוקה לששה צבעים, צבעי דגל הגאווה.
היום, אחרי שלוש שנים הסברתי להם מה ההבדל "הפגנה" ל"מצעד", בין "מלחמה" ל"שלום", והצבתי מולם מראה שהוכיחה להם שהם גדלים להיות אנשים לא שיפוטיים המקבלים ומכילים כל אדם באשר הוא אדם.
ולכן, הצבעים של דגל הגאווה נצבעו בצבעי הקבוצות שלהם - הצבעים הלא שיפוטיים....

סהר הגנן | צילום פרטי

ואני, כגנן על הרצף המגדרי, פוגש כל שנה 35 ילדים שונים, שלהם 70 הורים, וכותב לאלפי עוקבים אחרי, שרק אתם, והם תעשו את השינוי.

אני כאן רק בשביל להפוך את זה לנורמלי, ולהוכיח לאנשי החושך שם למעלה - שאנחנו ראויים לחיבוק של ילד, ראויים להתעורר באמצע הלילה לתת בקבוק, וראויים להיות אנשים מאושרים במדינה כל כך צבעונית עם חברה כל כך שמחה כמו שלנו.

ואם הגעתם עד לכאן - אז כל שנותר לי הוא לכתוב לכם תודה. על שאתם מחזיקים פנס במדינה שלנו. יום אחד יהיה פה שינוי. רק תנו לילדים שלנו לגדול.

תחגגו את השוני, תחגגו את האושר.
חג גאווה שמח!!!

אני תמיד כאן,
סהר הגנן