"מה, באמת כבר עברו עשר שנים?", תוהה מורן רוט כלא מאמין. וליאור לוי ממלמל לעצמו: "וואלה, איך שהזמן טס".

אז כן, עשר שנים בדיוק חלפו מאז אותו יום בלתי נשכח באולם ביד אליהו, בו זכתה הפועל חולון באליפות המדינה ההיסטורית שלה. בספר דברי הימים של הכדורסל הישראלי, ל־29 במאי 2008 יש מקום של כבוד: הערב בו נשברה ההגמוניה של מכבי תל־אביב אחרי 15 שנה, הלילה בו עיר שלמה צהלה ושמחה.

רוט, לוי, לקסר ומרגלית, באולם הפחים | צילום: אורן אהרוני

דורסמן הבריז
ביום ראשון השבוע, מוצאי חג השבועות, עשור לאחר המאורע המכונן ההוא, הפגשנו את החלק הארי של החבורה שעשתה היסטוריה (והיסטריה), לפגישת שחזור נוסטלגית באולם הפחים המיתולוגי, בו נכתבה מרבית הדרמה של העונה ההיא. השחקנים הללו היו בין האחראים לניצחון 72:73 על מכבי ת"א בהיכל נוקיה (אז עוד קראו לו כך), המשחק ששינה לעד את המפה.

מורן רוט (35), ראיין לקסר (42), ליאור לוי (40) ומנהל הקבוצה דאז, שלמה מרגלית (74) הגיעו. התמונה היתה רק הבונוס, התאריך ההיסטורי והעלאת הזיכרונות היו הסיבה למסיבה.

לוי, קפטן הקבוצה בעונה ההיא, היה הראשון שאישר את בואו למפגש המרגש. בכל זאת קל"ב, ההורים שלו גרים כמה מאות מטרים מהאולם. רוט, הרכז הראשון של אותו סגל חלומי שבנה מיקי דורסמן, אפילו לא היה צריך תזכורת. גם לא מרגלית, שכבר עזב את הכדורסל. לקסר, שהשתקע בארץ, עשה את כל הדרך מנתניה עם האישה והילדים. רק דורסמן היה חסר. הבייביסיטר דפקה לו ברז ברגע האחרון.

"אנחנו רגילים לאיחורים האלה", צחקו הארבעה, שהבינו אחרי שעה שהמאמן והבעלים דאז לא יגיע בסוף לפגישת המחזור. "אנחנו זוכרים שבקדם העונה ההיא, בשיא האימונים, פתאום הוא לא הגיע לאימון. עברו יום-יומיים ואחרי שבוע שאלנו מה קרה. מסתבר שהוא נסע להשתלמות אצל פט ריילי במיאמי. אחרי שבועיים חזר כאילו כלום".

לקסר, שגר הכי רחוק מכולם, דווקא הגיע ראשון. אפילו הקדים ב־20 דקות. בכל זאת, עשר שנים הוא לא היה באולם הזה. את האמת, כמו שאולם הפחים גרסת 2018 נראה, זה לא הפסד גדול - מקולף, הרוס ומוזנח.

"הילדים שלי אמרו לי בחנייה 'אל תגיד לנו ששיחקת פה'", הוא צוחק. "לא ידעתי מה לענות להם. אמרתי שפעם זה היה נראה אחרת".
רוט הגיע שני והתרגש לפגוש את לקסר. "אופה-אופה-אופה", צעק לו המתאזרח האגדי, שהביא את בנו יואב כדי שיראה את "הרכז הכי טוב שהיה בישראל", כהגדרת האב. יואב הגיע מהר וכשהוא נעמד, התברר שכבר בגיל 12 הוא יותר גבוה מרוט, על כל 182 סנטימטריו. "זה הכל בגנים", צוחק לקסר (2.06 מ').

לוי ומרגלית הגיעו יחד לאחר מכן. החיבוקים והדמעות לא פסקו. אמיתי. "הם הגיבורים האמיתיים, אני הגעתי בשביל הכיף, כדי לראות אותם", מודה מרגלית, שמבקש בכל תוקף להמעיט בדיבורים, אבל לא שוכח להצחיק את כולם עם סיפור אחד מאותם ימים. כאשר הקבוצה הצטרכה לנסוע ברכבת לצפון, מרגלית התבקש לקנות לכולם כרטיסים.

"אחרי שעשיתי את זה פתאום עוד אנשים עלו ומיקי צרח עליי: 'למה לא קנית את כל הקרון?'. אמרתי לו: 'זה היה עולה עשרת אלפים שקל'. הוא הסתכל עליי, החוויר עוד יותר ואמר: 'נו, אז מה?'".

לקראת הצילום המשותף על רקע הגרפיטי שתמיד היה ויישאר באולם במיל', רוט בודק טוב-טוב את הקירות. "אני חושב שיש פה עדיין כתובות עם קללות נגדי, מהעונה ההיא שעזבתי את חולון", הוא צוחק. בכל מקרה, כל הארבעה העדיפו שמקום המפגש יהיה על רקע האולם הזה.

"מורן ואני הסתכלנו על האולם ולא האמנו שהוא עדיין עומד בכוחות עצמו", מספר לקסר. "זה מוזיאון הכדורסל הישראלי. היו פה הרבה קרבות, הרבה עליות ומורדות. אתה לא יודע כמה דם יש עוד על הפרקט".

"זה היה אולם שהוציא ממך לא 100 אחוז, אלא 700 אחוז", מתרגש רוט. "במיוחד שחקן כמוני שנבנה מהאנרגיות הללו, מהטירוף. אני רואה לפעמים משחקים בטלוויזיה מהעונה הזו ויש לי צמרמורת".

טאקר מרחף  ב'יד אליהו' | צילום: ראובן שוורץ

הכוכב של הכוכבים
השאלה הגדולה, שעד היום אוהדי חולוניה מנסים למצוא לה תשובה, היא מה עשה את ההבדל באותה עונה מופלאה, שהגיעה שנה בדיוק אחרי שהקבוצה עלתה מהלאומית.

"היה לנו חיבור אדיר, כימיה נהדרת בין כולם. היה כל כך כיף בחדר ההלבשה שלא רצינו לצאת להתאמן", משחזר לקסר. "ועדיין, אני הכי זוכר את האימונים. זה היה טירוף, מכות, פיצוצים. הרבה יותר חזקים מהמשחקים. מורן, פי.ג'יי, מאליק דיקסון, כריס ווטסון, אתה לא רוצה לחשוב מה יקרה אם תנסה לחטוף להם כדור או להפריע בזריקה. זה היה נגמר בטיפול נמרץ".

"עשר שנים נשמע הרבה זמן, אבל באמת שכולנו זוכרים את העונה הזו כאילו היתה אתמול", מוסיף רוט. "התחרותיות, כמו שראיין אמר, היתה מדהימה. היו לנו 12 שחקנים, שכל אחד היה יכול להיות בחמישייה בקבוצה אחרת. היופי היה שאף אחד לא הרגיש כוכב. לא היה אגו. גם המשברים לא שברו אותנו. היו אנרגיות מיוחדות".

לוי: "היה מטורף. באימונים אכלנו אחד את השני, אבל הסוד לטעמי היה החיבור הטוב מאוד בין השחקנים, מה שנקרא היום חדר הלבשה בריא. אחרי משחקים היינו אוכלים ומבלים ביחד. חוץ מזה, על המגרש היתה רמה מאוד גבוהה".

מרגלית: "זו היתה עונה באמת מופלאה מבחינת חומר השחקנים. זה, אני חושב, מה שעשה את ההבדל. כמו בכל קבוצה היו משברים ורגעים פחות טובים, אבל פה הכל זרם וכל אחד רצה בהצלחת השני".

חולון סיימה את העונה ההיא במקום הראשון עוד לפני הפלייאוף וניצחה את מכבי ת"א פעמיים באולם הפחים, אבל אנשים שוכחים שהיא נוצחה פעמיים בשלושת המחזורים הראשונים וכמובן ספגה הפסד טכני להפועל ירושלים.

לקסר חושף כי הכל היה עלול להתפרק באותו ערב במלחה בתחילת נובמבר 2007, שבו אוהד הקבוצה, יוסי מלאך, זרק נפץ שהתפוצץ על הפרקט וגרם לקטיעת אצבעו של המאבטח יואב גליצנשטיין.

"פי.ג'יי וטרה סימונס רצו לעזוב. היו ממש בחרדות. לא ידענו אם הם יגיעו לאימון למחרת", משחזר לקסר. "התפללנו שהם יחזרו וכשראינו אותם שוב על הפרקט והעניינים חזרו למסלול, כבר ידענו שזו תהיה עונה גדולה. אני חושב שהסוד הגדול היה שהיינו צעירים ורעבים. חלק מהזרים רק סיימו את הקולג' ורצו להוכיח את עצמם. היתה לנו אש בעיניים, רצון להצליח. זה גרם לכל הקבוצה להיות טובה יותר".

גם לוי מפתיע ומודה שחולון לא נבנתה בכלל באותה שנה לזכות בתואר: "בקיץ אף אחד במערכת לא ציפה להגיע כל כך רחוק. רצו קבוצה טובה, אטרקטיבית, שתרוץ גבוה, שתשמח את האוהדים. האליפות לא היתה מטרה ראשונית. תחשוב גם כמה משברים עברנו על ההתחלה. המקרה בירושלים, 12 שחקנים שרוצים לשחק. לא היה פשוט. היתרון הכי גדול של מיקי היה שהוא ידע לנהל את זה, להשאיר את כולם שמחים ובריאים".

שלושה אנשים בעיקר היו הגיבורים הגדולים של אותה עונה: דורסמן, שבנה סגל חלומות ושימש במקביל גם כבעלים; טאקר, שהגיע משום מקום, הפך לסופרסטאר הגדול וכיום, בגיל 33, הוא שחקן חמישייה וכוכב ענק ביוסטון רוקטס ב־NBA, לצד ג'יימס הארדן וכריס פול; וכמובן דיקסון, שהיה אחראי לסל הניצחון הדרמטי בגמר הפיינל־פור, 2.3 שניות לבאזר.

"תגידו, למיקי יש עדיין את המיני-מיינור?", מתעניין לקסר. "אני זוכר שהוא החליף כמה מכוניות במהלך העונה. מרצדס לדעתי, אחר כך אאודי ובסוף מיני מיינור. שאלתי אותו: 'מיקי, מה אתה צריך אוטו כזה?'. הוא ענה לי: 'זה אוטו שבדיוק הותאם למידות שלי'".

"הרבה דיברו על זה בחוץ שיש מאמן שהוא גם הבעלים ואיך זה יסתדר, אבל אנחנו בקבוצה היינו פחות עסוקים בזה", מוסיף רוט. "קיבלנו אותו בתור מאמן ובן אדם. יכול להיות שבתת מודע זה אולי גרם לחלק מהשחקנים להשקיע יותר, אבל כולנו הערכנו אותו ושיחקנו בשבילו. הוא נתן לנו את כל הגב שצריך".

לוי: "לשחקנים זה פחות שינה אם מיקי הוא המאמן, הבעלים או שניהם ביחד. הקושי היה יותר אצלו בניהול כל המערכת הזו. מיקי הוא בן אדם של אנשים, קורא אותם טוב, מדבר עם כולם בגובה העיניים, סוג של פסיכולוג. זה היה היתרון הכי גדול שלו".

כשעולה השאלה על טאקר, כולם מוציאים אוויר ונאנחים מעונג. "המדהים אצלו שלא היה לו אגו מההתחלה, למרות שכולם הבינו שהוא הכוכב הגדול שלנו", מציין לקסר. "שחקן כזה מוכשר, אבל כל הזמן הוא דאג לדחוף אותנו ולתת לנו מוטיבציה, גם באימונים.

"לא שיחקתי הרבה באותה עונה, אבל הוא היה ממשיך לצעוק עליי: 'לקס, קדימה. צריכים גם אותך'. לא עניין אותו אם אתה שחקן חמישייה או בקצה הספסל. הוא הרגיש שכל עוד אתה בסגל, מתי שהוא אתה תעזור לקבוצה. לא מפתיע אותי איפה שהוא נמצא היום".

רוט: "גם אז פי ג'י היה פשוט מכונה. לא ראיתי שחקן כזה מאז".

לוי: "כיף לראות אותו, משחק ברמות האלה ולא יושב על הספסל. שומר על קווין דוראנט וסטף קרי. גאווה".

לקסר: "היינו מתאמנים באותה עונה בהטבעות אחד על השני. פי ג'י היה מטביע עליי, אני עליו וכל הזמן בדיחות ברקע וטראש טוק".

ומי ניצח?
(צוחק) "פי ג'י הטביע עליי יותר, אם לשם אתה חותר, הרבה יותר. עד שהייתי אומר לו: 'טוב, אפשר ללכת הביתה'".

הנפת הצלחת. "ידענו שזה יילך לכיוון שלנו" | צילום: ראובן שוורץ

"זהו, זה נגמר"
את המהלך האחרון של אותו משחק אליפות היסטורי, אין אחד שלא זוכר בעל פה, מבלי לראות אותו שוב ביוטיוב. "כל דקה באותו משחק גרמה לי לכאב בטן", נזכר לקסר.

"בהתחלה לא האמנו שאנחנו בתוך המשחק הזה ואפילו יכולים לנצח. עד היום אני זוכר במדויק כל מהלך מהדקה האחרונה, במיוחד את הסל של ניקולה וויצ'יץ', שקבע 71:72. אמרתי לעצמי בלב: 'זהו, זה נגמר'. רק התפללתי שתהיה לנו עוד הזדמנות אחת לזרוק ולא נאבד את הכדור.

כשמאליק זרק את הכדור האחרון, אני חושב שהרגשתי כאילו הוא באוויר דקה שלמה. את האמת, לא חושב שראיתי אם הוא נכנס או לא, שמעתי את האוהדים בטירוף והבנתי שעשינו את זה".

רוט: "הייתי רכז ראשון, בגיל יחסית צעיר. בשבילי להגיע לגמר פיינל פור, למשחק אחד על אליפות, היה מרגש, חלום שהתגשם. זה לא כמו היום שאתה לא יודע מי תעלה לגמר. אז מכבי ת"א הגיעה אחרי 15 זכיות רצופות ואחרי שעלתה לגמר היורוליג. וויצ'יץ', וויל ביינום, טרנס מוריס ועומרי כספי שקיבל הרבה דקות.

"אני זוכר שאפילו ביצעתי עליו עבירה בלתי ספורטיבית. זה היה משחק אדיר, כל פוזשן, רצח, יכולות אדירות של שתי הקבוצות. הרגשנו שאנחנו יכולים לעשות את זה למרות שזה היה מעמד שהפועל חולון לא הכירה ועוד באולם הביתי של מכבי".

לוי: "שלא יספרו סיפורים, אף אחד לא היתה יותר פייבוריטית ממכבי ת"א באותה שנה, אבל לקראת סיום המחצית השנייה של העונה כבר הבנו שאפשר ללכת עד הסוף. באותה עונה ניצחנו את מכבי ת"א פעמיים. לא נפלנו משאר הקבוצות בליגה. זה יישמע לא אמין, אבל היתה לי הרגשה מאוד טובה לפני המשחק ובמהלכו. בשתי השניות האחרונות ידעתי שזה יילך לכיוון שלנו. לא האמנתי שנפסיד".

דורסמן ורוט, לאחר הבאזר האחרון | צילום: ראובן שוורץ
רוט: "רוב העונה הובלנו את הטבלה, היינו פייבוריטים. היה שלב בעונה שהבנו שאנחנו בטוח יכולים לזכות באליפות. לא הייתי על הפרקט בסל הניצחון, אבל הרגשתי שאני שם. עד היום אני לא שוכח את זה".

מרגלית מסכם: "אני רואה כדורסל ואת הקבוצות שיש היום, וחושב שאין אף אחת שמשתווה להפועל חולון של 2008. לא היו ולא יהיו דברים כאלה". מה שנכון, נכון.