בכל אימון יש את הרגע הזה שבו את מרגישה שאין עלייך. שעשית את הבלתי ייאמן. שאת כזו מדהימה שבטוח יחכה לך בסוף טקס הענקת המדליות, ושמן הראוי שיריעו לך בדרך למלתחות המוני ישראל מינימום כמו שהריעו לרוכבי הג'ירו. הרגע הזה הוא הרגע שבו סיימת להתאמן. הרגע שבו המוח שלך מוצף אדרנלין ושאר הורמונים שגורמים לך לעוף על עצמך.

אבל בואו נודה על האמת. הרגע הכי קשה הוא לא הרגע שבו את מזיעה, מחפשת אוויר או נאנקת מכאב. הרגע הכי קשה הוא להחליט לצאת מהבית לעשות כושר.
כי אחר כך הכל קל יותר.

× × ×

בדרך כלל זה לא קורה שפתאום יש לך שעה וקצת פנויה מכל דבר.
זה לא קורה כי למי יש פתאום זמן? (אין לי זמן זה הסלוגן הכי מתאים לעידן שלנו).

צילום: ליהיא לפיד

וגם אם פתאום מתפנה זמן שבו אפשר לעשות כל מיני דברים, החל בדברים חשובים (סידורים, תשלומים, קניות) וכלה בדברים ממש לא חשובים (להיות בטלפון, לראות טלוויזיה) — זה דורש הרבה כוח ועוצמה — לבחור בזמן הזה ללכת להציק לגוף שלך.

כלומר ללכת להתאמן.
נוסף על כך, אימון דורש תכנון מראש (אוי, בדיוק אכלתי משהו), התחשבות בלוחות זמנים של אחרים (אין עכשיו שיעור/מדריך או שבכלל המכון/הבריכה סגורים) או בתנאי האקלים של כדור הארץ (קר מדי לשחות או חם מדי לרוץ).
לכן אימון לא קורה אם לא מתעקשים עליו.
וגם ככה החיים קשים.

× × ×

להחליט ללכת זה החלק הכי קשה. המכשול הכי גדול. ההר הכי גבוה.
לכן כל מה שיקרה מרגע זה ואילך, כולל האימון הכי קשה בעולם, כבר יהיה הרבה פחות קשה.

× × ×

הייתי אמא יחסית צעירה, אחרי שתי לידות די סמוכות זו לזו, והלכנו לבריכה. ברגע אחד שבו אף טף לא צעק ולא בכה, התבוננתי בבטן שלי.
היא היתה מונחת שם, רכה, עגלגלה, כמו סופלה חמים.

יש נשים עם מבנה גוף תפוחי (היתרון: כשהשומן מתרכז בחזה ובבטן), ויש עם מבנה גוף אגסי (השומן מתנחל בישבן). אני אגסית, וזו גם הסיבה שהבנתי שנדרש ממני לעשות מעשה: כי בחיים קודם לא היתה לי בטן אם לא גידלתי שם ילד.
וידעתי שאין ברירה.

גנטיקה וסיגריות זה אולי עוזר כשצעירים. אחרי שתי לידות כנראה צריך משהו קיצוני יותר. והמשהו הזה חייב היה לכלול כפיפות בטן. כי חייבים לעצור את הקטסטרופה.

× × ×

אחרי ההחלטה הזאת זה לקח לי משהו כמו כמעט שנתיים עד שגם הזזתי את עצמי והלכתי להתאמן.

× × ×

במהלך השנים שעברו מאז עשיתי וניסיתי הכל.
טוב, כמעט הכל.
בעיקר נרשמתי למקומות. בעדיפות למקומות עם שיעורים מגוונים. כי חשבתי שזה יכריח אותי ללכת. הרי לשיעורים יש יום ושעה, אין ברירה וצריך להגיע כי המורה מחכה, ואת נחשבת מבריזה מבאסת אם את נעדרת.

היו שנים שעשיתי שיעורי חיטוב עיצוב כי המונוטוניות והחזרתיות אפשרו למוח שלי לצאת לחופשה בעוד הגוף שלי עובד קשה.

היתה תקופה ששיחקתי כדורסל (היה כיף), היתה תקופה שעשיתי ספינינג (היה קשה), היו שנים שרציתי יותר נשמה אז עשיתי יוגה ונשמתי המון־המון וגם הרגשתי ארוכה יותר מעצמי.

היתה אפילו תקופה קצרה שהצלחתי להביא את עצמי לרוץ כי המצב היה קשה וארבעה ק"ג שהעליתי בחודש הראשון להפסקת העישון אותתו לי שחייבת להינקט פעולה דרסטית.

בכל התעמלות שעשיתי התאהבתי, התלהבתי, שכנעתי את כל מי שסביבי שזה הדבר הכי טוב.
אבל לפעמים גם הפסקתי.
והכי קשה זה אם מפסיקים.
כי הכי קשה זה הרגע הראשון, להחליט ללכת להתעמלות.

× × ×

ובכל התעמלות שעשיתי היה לי רגע אחד, בעיקר ברגע שבו כבר לא היה לי אוויר, הפרצוף שלי היה אדום ועפו ממני שבבים של זיעה, או ברגע שעשיתי תנועה מגוחכת ומטופשת שבה רגל אחת על האף והשנייה מסביב לקרסול, שתהיתי מה היה קורה עכשיו אם מישהו מהחלל החיצון היה רואה אותי. אותנו.

מענים את עצמנו במכשירי אינקוויזיציה, רצים על הליכון בלי להגיע לשום מקום או רצים למקום מסוים ואז חוזרים, או מקפלים את עצמנו בשיעורי מתיחות. אני חושבת שבשקט היינו מקבלים את תואר "היצור הכי מוזר בטבע".

שום חיה אחרת לא עושה כושר.
ואם אין צורך לרוץ, הן שוכבות בצל.

× × ×

לפני כמה זמן הייתי בחנות ופתאום ראיתי את זה. את הגביע. הייתי אז אחרי שיעור התעמלות, עם הטרנינג ושיער אסוף, וידעתי שמגיע לי. מגיע לי ואף אחד לא יעניק לי.

אני לא שוברת שיאים בשום התעמלות שאני עושה. כבר 19 שנה אני מתעמלת ולא שברתי שום תקרת זכוכית, לא הגעתי לשום הישג יוצא דופן, לא מגיע לי אות המתמידה וגם לא אות הגמישה. אני רק עוד אשה בגילה שנמצאת במלחמה קטנה נגד הגוף שלה שנאבק מאבק עקשני ומעורר רחמים נגד סימני הזמן והאוכל הלא בריא.

ואז הבנתי שמגיע לי פרס. מגיע לי על עצם ההשתתפות. על כל השעות שביליתי בחדר מעופש במקום בים. שבמקום לישון עוד שעה זרקתי את עצמי מהמיטה.

× × ×

וקניתי לי גביע.
ולכל מי ששואל אותי באיזה תחום זכיתי בגביע אני אומרת: "בתחום של לקום".

כי הכי קשה זה לקום.
כל השאר אחר כך עובר.