בגיל 19 היה אבי קציני לוחם צעיר וחדור מוטיבציה, שרק חיכה לתרום את חלקו למדינה. הוא השתייך לגרעין הנוער העובד והלומד שחי בקיבוץ מעגן. יחד עם חבריו התגייס לגולני וחלם על השתלבות בסיירות.

אלו היו הימים שאחרי מבצע שלום הגליל וחדירת מחבלים מירדן היתה איום מוחשי. קציני וחבריו מחטיבת גולני השתתפו בתרגיל, בשיתוף עם חייל האוויר, המדמה מצב חירום. "הייתי חייל תורן והתבקשתי לבחור שני חיילים לטיסה במסוק, ללוחם נוסף ולשני המפקדים. באופן טבעי בחרתי בחברים שלי, החלטה שעד היום רודפת אותי".

קציני בקליניקה.  "זה הכל סגירת מעגלים עבורי" | צילום: קובי קואנקס


חוויה חוץ גופית
קציני, כיום תושב חולון, יחד עם שישה לוחמים מגולני ושלושה אנשי צוות של חייל האוויר עלו על המסוק. איש מהם לא שיער שהטיסה תסתיים במותם של חמישה מהם. "זאת היתה הפעם הראשונה שלי על מסוק", משחזר קציני.

"בשנת 1984 היינו מלאים במוטיבציה, רק רצינו לעשות ולתרום. כמה דקות אחרי שהמסוק המריא, בשלב שהוא כבר היה באוויר, הבנו שמשהו לא טוב מתרחש. לא הייתי מחובר לאוזניות של הטייסים, אבל היה ברור שהם לחוצים ומעבירים מסרים מודאגים. אני הייתי עם הפנים לחלון, ראיתי מולי את כל הבקעה והרגשתי מתח".

מהרגע הזה קציני מתקשה לתאר את שעבר עליו, מאחר שאין לו זיכרון מההתרסקות. בראשו עולים שברי תמונות והוא מתאר את המראות כחוויה חוץ גופית, שבה למעשה נפרד מחבריו לנצח.

"אני זוכר שראיתי את עצמי שרוע על הקרקע עם עיניים עצומות, הייתי פצוע וכך גם כל חבריי. אור חמים, מיוחד ומרגיע, עטף אותנו ולא הרגשתי טיפת כאב. כולנו התחלנו להתקדם למקום אחר. אני זוכר שצעדתי ופתאום הבנתי שאני תקוע ורק הם מתקדמים.

לא הבנתי למה הם ממשיכים למקום טוב ואני לא. העיניים נפתחו לי בפתאומיות ומולי היה הסמ"פ, דויד שיין, לימים מפקד אוגדת עזה. הוא הביט בי בהלם ואמר 'אבל לא היה לך דופק'. רק אז התחלתי להרגיש כאב".

קציני התעורר לתוך תופת שקשה לתאר. כל אנשי חיל האוויר במסוק נהרגו וכך גם שני חבריו. שיין וקציני היו פצועים, אך בהכרה. שניהם נלכדו בהריסות המסוק יחד עם לוחם נוסף, שלום נחום, שנתקע בחלק האחורי של המסוק ובשלב זה כבר איבד את שתי רגליו בחום המנועים.

מחוץ למסוק היה לוחם נוסף ערן רגב ואיתו מפקד הגדוד משה גבעתי, שלימים הפך להיסטוריון צה"ל מוערך. למרות שנפצע קשה, הוא ניסה להזעיק עזרה באמצעות זיקוקים שהיו ברשותו. "במשך ארבע שעות חיכינו לחילוץ", משחזר קציני.

"חלק מרצפת המסוק התרסקה על רגלי והרגשתי לחץ עצום. לא יכולתי לצאת, איבדנו המון דם, היה חום מטורף ולא היתה לנו טיפה של מים. סביבנו היו גופות של חברים שלנו ואנחנו היינו משוכנעים שהסוף הגיע.

"הייתי בהכרה לסירוגין, אבל זה נמשך כמו נצח. קשה להסביר על מה מדברים במצבים כאלו. זאת סיטואציה בלתי אפשרית. בדיעבד, נודע לנו שהטייס עשה עבודה מדהימה והקפיד לשחרר את מיכל הדלק לפני ההתרסקות.

זה הציל אותנו משריפה אבל היה המון דלק על הרצפה. היה לי רימון עשן וכשעבר מסוק בשמיים רציתי להזעיק אותו אז זרקתי אותו החוצה, אך לא ידעתי שהידיים והכתפיים שלי שבורות והזריקה היתה מאוד קצרה. כמעט שרפתי אותנו. בכל פעם שעבר מסוק ולא הבחין בנו התסכול גבר. ידענו שזמננו קצר.

כשנשאר רימון אחרון גבעתי חיכה שיהיה מסוק מעלינו ורק אז ירה. בגלל שהמסוק שלנו התרסק על צלע הר, לא ראו אותנו. הם ראו רק את הרימון ונחתו כדי להבין היכן המקור".

קטעי עיתונות מאותה תקופה מתארים כיצד המחלצים המיומנים של 669 עמדו המומים אל מול המחזה שנגלה בפניהם. "הם היו נסערים, לא האמינו מה קרה לנו. מדובר בהתרסקות שהסבירות לצאת ממנה בחיים היא אפסית.

את החילוץ אני פחות זוכר. קבלתי מורפיום ורק אחרי כמה ימים התעוררתי בבית חולים 'הדסה עין כרם'. שמו את כולנו באותו חדר. הגוף שלי היה שבור אבל הנפש יותר".

קציני כחייל לאחר ההתרסקות.  "לא הצלחתי לשכוח" | צילום פרטי


הקרב על ההכרה
למרות מצבו הנפשי, קציני (53, נשוי פלוס ארבע) לא זכה לתמיכה נפשית. "כל אחד מאיתנו קיבל מבקרים. הם מדברים ושואלים אבל אני לא הייתי מסוגל לדבר על מה שקרה. הייתי מבולבל ובאותם ימים לא היתה טיפת מודעות לפוסט טראומה.

אם הפנו אותך לפסיכולוג, אתה כנראה משוגע כי חיילים עשויים מברזל. חשבתי שאני בסדר, אבל בפנים הכל הסתובב לי. לא הצלחתי להבדיל בין שמיים לקרקע ולא הצלחתי לשכוח שאני זה שהצבעתי ובחרתי בחברים שלא שרדו את ההתרסקות. אלו היו חברים טובים שלי והם לא כאן".

אחרי כמעט שנה של ניתוחים רבים והשתלות, שיקום והחלמה פיזית חלקית בלבד, קציני השתחרר לביתו אל הלא נודע. "משרד הביטחון מכיר בי כנכה צה"ל אך לי לא היה מושג מה אעשה עם חיי. חלק מהחברים כבר אינם, השאר המשיכו הלאה בשירות ואני יושב בחדרי בבית הוריי ומתאבל על מה שלעולם לא יהיה לי.

"לא שמרתי על קשר עם החברים מההתרסקות, אנחנו נפגשים רק בימי זיכרון, אבל הם המשיכו בחיים. נחום למד, שיין וגבעתי התקדמו בצבא ואני נשארתי אבוד. במקביל תמיד מלווה אותי תחושה שבכלל לא מגיע לי, שאין לי זכות להמשיך לחיות כשחברים שלי לא כאן. פחדתי אפילו לשוחח עם המשפחות שלהם".

לאחר מספר ניסיונות כושלים ללמוד, קציני החל לעבוד כמאבטח, אך עם פרוץ מלחמת המפרץ - הצפירות והטילים חשפו את מה שניסה להסתיר. "כל הטראומה צפה לי ומשרד הביטחון הפנה אותי למרכז טיפולי. זאת היתה הפעם הראשונה שמישהו בכלל התייחס לנפש שלי. פגשתי שם המון הלומי קרב ממלחמת יום הכיפורים.

הם סיפרו את הסיפור שלי ופתאום הבנתי מה אני מרגיש. הם נתנו שמות לרגשות שלי. אלו אנשים שיצאו מהמלחמה, הקימו משפחה, פתחו עסק ופתאום צפירה אחת גרמה לכל החיים שלהם לקרוס. הפוסט טראומה מעולם לא עזבה אותם. הבנתי שיש לי בעיה ושאני לא לבד. מתוך זה צמחה מחאה חברתית להכרה בהלומי קרב".

להתחיל מחדש
"באותה תקופה הכרתי את אשתי", מספר קציני. "גם אחותה נכת צה"ל ומכירה את ההשלכות. היא הפכה לעוגן שלי ונתנה לי המון כוח לפעול. הפגנו, סגרנו כבישים, ישנו באוהלים מול משרד הביטחון ודרשנו את זכויותינו. עם הזמן הצטרפו למאבק בני משפחות של הלומי קרב שסגורים במוסדות ואין מי שיצעק במקומם.

החלטתי שאני רוצה לפגוש אותם והתחלתי בביקור באברבנל. כשהבנתי שיש שם אנשים ממלחמת יום הכיפורים שאיש לא זכר, דרשתי שלהסכם שהתקבל מול משרד הביטחון ב־1994 יכניסו גם טיפולים ייעודיים להלומי קרב פגועי נפש. לשמחתי, יש לא מעט אנשים שאחרי שנים במחלקות סגורות יצאו מהם, הודות לתוכניות החדשות".

גם הפעם יכול קציני לרשום הישג לזכותו, אבל הוא לא מצליח למצוא מנוחה ומחפש דרך להרגיע את נפשו. את האור הוא מוצא במקום הכי לא צפוי. "25 שנה משהו תמיד ניצח אותי, פעם זה היה הכאב הפיזי ופעם הנפשי. השנים עברו ולא עשיתי שום דבר אמיתי עם עצמי. הייתי מטופל בסדנת גל ב'תל השומר' וחיפשתי מטרה.

"ב־2004 קיבלתי לראשונה טיפול של רפלקסולוגיה ופתאום זה עשה לי טוב. הייתי מטופל עם זריקות אפידורל לגב כדי להפחית כאבים ובבת אחת הרפלקסולוגיה הקלה עליי. בסדנה הפנו אותי למדריך בשם שמואל זיידל, אדם מדהים, רקדן, מדריך עיוורים בבית הלוחם ומורה לרפלקסולוגיה. אמרתי לו שאני לא מסוגל לשבת בכיתה והוא ענה 'אז אל תשב'. כל שיעור הייתי קם באמצע ובורח החוצה.

יום אחד ראיתי שיש תלמידה שסורגת כל השיעור. היא אמרה לי שהרב שלה אומר 'כשהידיים עסוקות האוזניים נפתחות'. תלמידה אחת התנדבה לשבת לידי ולאורך כל השיעור עשיתי לה לחיצות ברגל. ככה סיימתי שנת לימודים, הישג מדהים עבורי".

בשנה השנייה התבקש קציני לבחור בהתמחות. באופן טבעי נמשך לעולם הלומי הקרב, אך זיידל המליץ לו להימנע מחשש שכל טיפול יציף אצלו זיכרונות. עד שקיבל החלטה כל שאר התחומים התמלאו וכך מצא עצמו הלוחם מגולני בחדרי הלידה.

"היה מקום רק בהתמחות בפריון ולמרות שזה לא נראה לי הגיוני הסכמתי. בפעם הראשונה שנתנו לי מטופלת ב'וולפסון' לא ידעתי איפה לשים את עצמי. מלא יולדות, בכי של תינוקות וסיטואציה שממש זרה לי. בלידות של שלושת ילדיי הגדולים לא הייתי כי חששתי שזה יציף לי טראומה ופתאום אני לוקח חלק בלידה של מטופלת.

על מנת לכבד אותה יצאתי מהחדר בשלב הלידה עצמה, אבל כששמעתי את בכי התינוק כל הגוף שלי הוצף. פתאום אני, שבאתי מהטראומה והמוות, מסייע להביא חיים חדשים. זה היה מדהים. כשנגמרה ההתמחות ביקשו ממני להישאר והתנדבתי ב'וולפסון' במשך ארבע שנים".

זה לא מוזר ליולדות לשתף גבר זר שאינו רופא בתהליך הלידה?
"כמובן שמבקשים רשות, אבל המטופלת תמיד מכוסה ובשלב הלידה אני יוצא. גם אם אני נוכח במצב רגיש, אני מקפיד להפנות גב או לפחות למקד מבט לכיוון אחר, כדי שירגישו בנוח.

"בלחיצות נכונות אני יודע כיצד לסייע בפתיחה, בצירים, בירידת מים, במחיקת צוואר רחם ובשינוי תנוחת עובר. יולדות מקבלות את זה בברכה. הרב חיים רבי מחולון אישר לנשים חרדיות לקבל אצלי טיפול. יש לי גם אישור משייח מיפו ומכומר מוכר, כך שאני מטפל גם במוסלמיות ונוצריות אדוקות.

"זכיתי גם לפצות את אשתי וליוויתי אותה בלידה הרביעית. אפילו ליוויתי לידה של שני נכדיי. ב־2009 זיידל ביקש שאסייע במרפאה שהרפלקסולוג הראשי שלה יצא לפנסיה ומאז אני עובד שם. פגשתי צוות מדהים, מטופלים נהדרים והכרתי את תחום הסכרת. הצלחתי לסייע למטופלים על סף כריתת רגליים ומאז אני מחויב להם. את הרגליים שלהם הצלחתי להציל.

"זה הכל סגירת מעגלים עבורי. הרפלקסולוגיה הצילה את חיי והיום יש לי זכות להעניק לאחרים. רק בחדר הטיפולים יש לי שקט בראש. פתאום הנפש שלי נרגעת, שום דבר לא צף ואני כל כולי בטיפול. לימים למדתי את עצמי ללכת ולזוז עם שיטת אלכסנדר, אז גם הכאב הפיזי פחת ולאט לאט אני נרגע בעצמי".