כששואלים את שגיא להט איך כדאי להגדיר אותו, זמר או מנכ"ל, הוא מתלבט לרגע. "למה צריך להגדיר בן אדם לפי תחום אחד?", הוא שואל. "אני גם וגם. תמיד הייתי גם וגם".

בגיל 43 להט מצליח להגשים את החלום הכי גדול ולהוציא לאור את אלבומו הראשון, "אליבס לא מחכה לך". רוק לייט מלווה בקליפים מושקעים לכל סינגל, השמעות ברדיו ורשימת הופעות במועדונים. הוא כבר התגלח על נסיונות רבים, הקים הרכבים, כתב למגירה ושחרר סינגלים, אבל עכשיו בעיניו זה הדבר האמיתי, הבוגר והמגובש. "האלבום שלם, ההפקה מוכנה. כשהתלמיד מוכן המורה מגיע", הוא אומר.

שלוש שנים הוא עובד על האלבום. שישה סינגלים כבר שוחררו לעולם, ולכל אחד מהם יש קליפ יוטיוב מושקע ולו עשרות אלפי צפיות. הקליפים מזקקים את חייו כמו שהם, החל בווילה בעלת הבריכה בהרצליה פיתוח, שבה גדל, דרך חדר השינה בדירה הפרטית שלו במגדלי דיזנגוף, וכלה בבריכת הכרישים ובלבושו המתוקתק. "מה שרואים זה מה שאני, בכל קליפ יש משהו ממני. כמו שאני מתלבש בקליפים כך אני מתלבש בחיים. אלה המכוניות שלי, זה הבית שלי, החברים ובית ההורים. אנחנו חיים בעולם שבו הכל חשוף לכולם. כשאני מנגיש את עצמי לקהל אני יוצר קרבה, והמטרה שלי היא לספר את הסיפור שלי, לא את ארץ הפנטזיות".

שגיא להט. צילום: מיכאל בליאנסקי

מה כל כך טוב בחשיפה הזאת?
"החוקים היום השתנו, כולם חושפים הכל, את הילדים, בני הזוג, הבית. זו השפה של הרשת, וזו השפה שהקהל מכיר. כשאתה חושף את העולם האמיתי שלך לקהל אתה משדר אמינות ודיוק. ככה אתה גורם לאנשים להבין מה המטען שאתה מביא איתך".

ילד שמנת

להט נולד בתל אביב, ואחרי גירושי הוריו עבר לגור בהרצליה פיתוח. "אני לא אוהב את ההגדרה הזאת, 'ילד שמנת', אבל גדלתי בבית מבוסס שלא החסיר מאיתנו דבר. הוריי התגרשו כשהייתי בן שמונה, וכשאמא נישאה בשנית עברנו להרצליה פיתוח, מקום שמיד מתייג אותך כאחד שהכל בא לו בקלות".

וזה לא היה ככה?
"כדי להשתלב בעסק המשפחתי הייתי צריך להוכיח את הכישורים העסקיים שלי. אם לא הייתי טוב בזה, אף אחד לא היה מעסיק אותי".

עוד לפני שמלאו לו 18 החלו הכישורים העסקיים של להט להשתלב ברשת "סקס סטייל". "זה היה עוד אחד מעסקי המשפחה, ובבית ראו בו עסק לכל דבר", הוא אומר. "זה לא שבבית הסתובבו אביזרי מין ובארוחות הערב דיברנו על ויברטורים".

בכל זאת, זה שונה.
"את השוני הבנתי רק כשגדלתי, כילד זה לא העסיק אותי. אני אדם אינדיבידואליסטי מאוד ותמיד הייתי כזה. אני לא מושפע ממה שאומרים לי, אני עושה מה שנכון לי".

האינדיבידואליזם היה בעוכריו של להט, והוא לא הסתדר עם מסגרות מעולם. "כשהדברים לא הלכו כמו שרציתי הייתי שובר את הכלים. לא אהבתי ללמוד, לא הבנתי את המסגרת, והיא לא הבינה אותי. השתעממתי בבית הספר, העדפתי לעשות מוזיקה וליצור. בגיל 13 התחלתי לנגן על גיטרה, ובגיל 15 כבר הופעתי עם חברים במועדונים כמו הפינגווין בהרכב שהקמנו. היינו מבוקשים מאוד, הבאנו משהו אחר, מוזיקת מחתרת".

סגנון בועט ומכסח

אף שהמוזיקה ליוותה אותו תמיד, הבין להט מהר מאוד שהנאה יש, אבל פרנסה ממש לא. "מוזיקת רוק, בעיקר בארץ, יכולה להיות תחביב, אבל לא מעבר לכך. ההרכב שלנו התפרק בגלל חוסר התאמה בין הרצונות שלי ושל חברי הלהקה. לא קל לעבוד איתי, אני מודע לכך. במשך השנים שוב ניסיתי להקים הרכבים, אבל זה לא עבד. אני פרפקציוניסט, רואה את הדברים בדרכי, וכשאין הלימה עם החזון שלי, זה לא הולך. אני רציתי סגנון בועט ורוק מכסח, והם רצו משהו אחר. זה לא עבד, ונפרדנו".


החלום להיות רוקיסט בועט נשאר ברקע כל הזמן. "המון שנים ניסיתי להקים להקות, וזה לא הלך. ניגנתי, כתבתי שירים למגירה, חייתי ונשמתי מוזיקה, אבל לא עשיתי דבר מעבר לזה".

מתסכל.
"ככה נבנו אצלי תובנות לגבי הדרך שלי. רק כשהגעתי למלוא ההבשלה הבנתי שאני צריך לעשות את הדרך הזאת לבד, בלי להקה. וזה מה שקרה".

בתום שירותו הצבאי השתלב להט בעסק המשפחתי. "אני איש שטח ולמדתי את העסק דרך הרגליים. למדנו את השוק וצמחנו איתו. היום יש לנו 11 חנויות ברשת ואתר למכירת אביזרי מין".

חנויות מהסוג הזה עדיין רלוונטיות בעולם שעבר לחיות באינטרנט?
"הצרכן הישראלי, שלא כמו צרכנים אחרים בעולם, עדיין אוהב להגיע פיזית לחנויות מהסוג הזה. גם האתר פעיל, אבל החנויות לא פחות. עד שנת 2000 כל חנויות הסקס בארץ היו מוסתרות. התפישה היתה להחביא כדי לא לגרום לאנשים מבוכה. בשנת 2000 פתחתי את חנות הדגל שלנו בקינג ג'ורג' בתל אביב, חנות חשופה על הכביש הראשי. זה היה הימור מחושב, כי חשבתי שהקהל כבר בשל לזה וצדקתי. כך הפכו חנויות רבות ממוסתרות לגלויות".

כי נפתחנו? השתחררנו? קיבלנו לגיטימציה?
"מצד אחד כן, השיח השתנה ויש יותר לגיטימציה. מצד שני, עדיין יש אנשים שמתביישים, ועדיין יש חנויות מוסתרות. בעבר הלקוחות שלנו היו 50 אחוזים גברים ו־50 אחוזים נשים. היום זה 80 אחוזים נשים. הן כבר לא מתביישות להיכנס לחנויות ולקנות לעצמן אביזרים. מרבית האביזרים מיוצרים לנשים. זה קהל היעד שלנו, והן מגיעות מכל העדות ומכל המגזרים".

שמעתי הכל, ראיתי הכל

ואיך מתחברים להם יחד מוזיקת רוק ואביזרי מין? להט אינו מבין על מה התהייה. "ברור שזה הולך יחד. העיסוק בשני הדברים מאזן אותי. ניהול העסק תרם לי לדיוק במוזיקה, והיצירתיות במוזיקה תורמת לי ליצירתיות בחנויות. דווקא היום, כשאני בוגר ומדויק יותר, קל לי לשלב בין העסק שאני אוהב ובין האהבה הראשונה שלי, המוזיקה".

ומרוב אהבות נשארת רווק.
"עדיין לא התבייתי. בראש אני עדיין ילד, אני עדיין לא מרגיש צורך להקים משפחה, ולא רע לי במקום שבו אני נמצא".

אולי זה מפני שאתה חשוף לסיפורי בגידות?
"כבר שמעתי הכל וראיתי הכל, אבל לא זה מה שמשפיע עליי. אני מניח שברגע שזה יקרה זה יקרה".

את הסינגלים מתוך האלבום הוא שחרר לאט. "כל סינגל לווה בקליפ מושקע, וזה לוקח זמן. אני פרפקציוניסט פסיכי, והכל צריך להיות בדיוק כמו שזה יושב לי בדמיון, אחרת זה לא יקרה".

אלביס לא מחכה לך?
"זאת אמירה על סוף עידן האייקונים התרבותיים. עכשיו אין כוכבים שהופכים לאייקון תרבות, התרגלנו לכוכבים לרגע. למשל, השיר 'פוג'ילה' נכתב לזכר המתאגרף האגדי מוחמד עלי. 'פוג'ילה' פירושו מתאגרף באיטלקית. מוחמד עלי היה אייקון תרבות ששבר את כל המחסומים של דת, צבא ואמונה עיוורת בממסד ובממשל. הוא גם היה הדבר הכי טוב שקרה לבידור, לספורט, לצופים ולעיתונאים. הוא היה כמו רשת חברתית בפני עצמה. זה משהו שכבר לא קיים היום".

לשם אתה מכוון? להפוך לאייקון?
"הייתי רוצה להשאיר חותם, לרגש, לחבר אנשים למוזיקה שלי. אני מודע לשפה היום, ואני לא משתלב בה. אני מקבל פניות בלי סוף מתוכניות ריאליטי ומסרב להן, כי אני חושב שזה לא נכון. מוזיקאים אמיתיים לא נולדים מתוך ריאליטי, כי הנזק רב על התועלת. אני לא צריך להיות בעמדת שיפוט. לא רוצה שיכתיבו לי".

אולי זה משום שאתה יכול להרשות לעצמך. יש לך כסף ויש לך גימיק.
"העובדה שאני מבוסס כלכלית מאפשרת לי לעשות את המוזיקה שלי כמו שאני אוהב, בלי להתחשב במבקרים. אני עושה את זה נטו מאהבת המוזיקה, לא מצורך בפרנסה, וזה יתרון עצום. והגימיק? הוא טוב כגימיק, אבל אם לא אהיה מספיק טוב, הוא לא יתרום לי דבר. כשאנשים באים לראות אותי מופיע הם באים בגלל המוזיקה, לא בגלל אביזרי המין".

מה הסיכוי שלך בשוק רווי במוזיקה ים תיכונית ובקרב צעירים רעבים ושאפתנים?
"יש מקום לכולם. קשה לעשות מוזיקת רוק בארץ, בטח שבעברית, אבל אני לא נבהל מקושי. כמובן יש רצון לפרוץ ושישמיעו אותי, אבל הגיל והבגרות מקנים לי יתרון דווקא. אני מקווה שאצליח להחזיר את מוזיקת הרוק למרכז הבמה".



מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו