רגע לפני שהוא שר את השיר שכולם מחכים לו, חנן בן ארי מספר סיפור קטן שמכיל כל כך הרבה: הוא מספר איך הסבא שלו חנניה הביא יום אחד אגרטל עם פרחים הביתה, אחרי שנוכח שיש עוד אנשים טובים בעולם והחליט לרכוש פרחים מפלסטיק, כאלה שלא נובלים, כדי שיזכירו לו את זה כל יום. אחר כך הוא שר את 'אמא אם הייתי' העוצמתי, שהוא המנון העקורים מגוש קטיף, בליווי הקהל שהפך אותו עוצמתי יותר. בסוף השיר בן ארי מתפרק לרסיסים ומתקשה להתאושש במשך כמה דקות. צעקת "כפרה עליך!" שמגיעה מאחת היושבות בקהל שוברת את הדממה המרגשת בצחוק מתפרץ.

חנן בן ארי בהופעה. צילום: אורית פניני

בן ארי מזוהה יותר מהכל עם 'החיים שלנו תותים', להיט מחאתי שהביא אותו כמעט לכל בית בישראל, אבל הוא יותר מזה, הרבה יותר. מרקם הקהל בזאפה בתל אביב, שכלל חילונים, דתיים, נשים שחלקן עם כיסוי ראש, חובשי כיפה ושאינם חובשים אותה, העיד יותר מהכל שלא מדובר בזמר סקטוריאלי, לא בזמר שיש לו כיפה על הראש והוא מטיף לחזרה בתשובה כזו או אחרת, אלא באחד הזמרים העולים והמעולים שצומחים בחממה הישראלית.

החיבור של בן ארי עם הקהל הוא דבר שלא רואים כל יום. הזרימה הטבעית שלו עם מי ומה שהוא, מראה שהאיש אוהב את מה שהוא עושה, חי את זה, נושם ובועט. הוא נשבר מרגש אחרי 'מה אתה רוצה ממני' שכולו תהייה ובלבול בין האדם לאלוהים, עוצר להסביר את חסרונו של המבוגר האחראי אחרי 'הינדיק' על המלך שהשתגע, שר במחווה לאשתו הדסה את 'תודה שאת', מרים את הקהל עם 'חדשות טובות' שייצא בקרוב, מעודד את הנפש עם 'לא לבד' וכמובן כובש עם 'החיים שלנו תותים', שלעולם יישאר אקטואלי.

בן ארי פתח את ההופעה עם 'ויקיפדיה', שדורש שלא לקטלג. אבל אחרי ההופעה אני מרשה לעצמי לקטלג אותו: זמר נשמה שנותן שואו מצוין עם רפרטואר מעולה, מלווה בצוות נגנים - חלקם ברסלבים - שבאים לשיר מתוך אהבה, בלי גימיקים, בלי מניירות ועם הבנה שמולך עומד קהל שצמא למוזיקה טובה. לכו לראות את חנן בן ארי ואל תשכחו להביא את הלב שלכם, כי הוא את שלו שם על הבמה.

החמישיה

מה שחשוב ב'כולנו דומים' החדש של מיקה קרני למילותיו של יהונתן גפן הוא המסר שכשיורד הערב כולנו אותו דבר, ואין יותר נכון מזה.

בניסיון לעקוף את חוסר ההשמעות ברדיו החלו זמרים שונים לטעון שהשיר שלהם הוא "להיט שטח". מה זה אומר? כנראה רק הם מבינים.

מדהים לגלות שכל הרעש של סטטיק ובן אל מסתכם בכמעט 20 דקות בלבד של מוזיקה, אבל זה כנראה מספיק בשביל להפוך את המדינה.

עומרי סגל ורגב הוד מציגים את 'מתגלגל', עוד דואט עם נגיעות היפ־הופ ולטיני, ונשאלת השאלה למה ועד מתי נסבול את זה.

לשמוע את רמה מסינגר עם 'היום הראשון של חיי' שהיה אמור להיות שיר ניצחון, ולדעת שכבר שנתיים היא לא איתנו, לא מותיר אף אחד אדיש.

סינגלים חדשים

מירי מסיקה - זהרה. המילים המשובחות של גוסטו פגשו את אופיר כהן, שהלחן המצוין שלו וקול הפעמונים של מסיקה הופכים את השיר הזה לאחד המרגשים. לא כולם יבינו את השפה, אבל היכולת של מסיקה להעביר את התחושות גם בלי תרגום, היא סוד הקסם של כל החיבור הזה. שאפו.

אתניק גרוב - יַא שַאיִפִין אַלמַלִיח. שיר אהבה כואב שמקבל עיבוד גרובי מהלהקה, שלא מפסיקה להפתיע, להתחדש ולהוציא סינגלים שמעידים על עלייה מתמדת. הריחוק מהאהוב שורף את הקרביים, ואת זה אפילו הרופא הכי טוב לא הצליח לרפא. משפט שתמיד נכון לגבי אהוב שהלך לעולמו או שנפרדנו ממנו.
יופי של דבר.

מאור אדרי - פרי פה פה. הקצב הסוחף שנלקח ממקום אחר, קיבל את המילים של אבי אוחיון ואדרי שהפיקו שיר מקפיץ, קליט וקיצי. חייבים להודות שזה מדבק, אבל לטעמי זה לא קשור לזמר או לכותב, אלא ללחן - שעושה את כל העבודה.

הדג נחש - מצביעים ברגליים. ללהקה נמאס מקיטלוגים והיא קוראת לכולם להתאחד נגד מי שמרוויח משיסוי של מגזרים זה בזה. הרמז ברור, גם המילים די ישירות, אבל לצד זה יש תחושה של אובר־פנאן בניסיון להעמיד את הימין והשמאל על הרגליים.

אסף אור - מדבר אל הקיר. הוא כתב והלחין, פיטר רוט נותן בגיטרות והסינגל הראשון של השריונר המשוחרר מציג גרסה רכה לטקסט שמדבר על החופש לטעות, למרות שכולם אומרים שעדיף היה שלא לנסות. שיר עמוק, שמכניס את אור למשבצת של שווה לעקוב.

עידו פורטל ורועי אמיר - י־ה שמך אביונך. הסקסופון והגרוב שנכנסים לטקסט של רבי יהודה הלוי, משווים לו קלילות וגם קצב משגע. דרך מצוינת להכניס מזמורי דת לקונטקסט עדכני ואלקטרוני שיחבר אליהם קהלים שבדרך כלל לא נחשפים אליהם.