"אני לא יכול להגיד לילד בן עשר שעבר התעללות וגדל רוב חייו במסגרות של הרווחה, שהוא לא ילמד לשיר. אני לא יכול להפסיק לילדה בת שבע חוג באמצע השנה כי להורים שלה אין כסף ושחזר הצ'ק. היא רוצה לנגן בגיטרה. אני לא יכול להפסיק את ההנחה הגדולה לאמא החד הורית שמשלמת את מחיר העלות של שיעורי הפסנתר, זה ישבור לה את הלב". את הפוסט הזה העלה בשבוע שעבר אורן ג'ורנו, מנהל ומייסד בית הספר למוזיקה 'קצב' בחולון, בתקווה שאנשים שמזדהים עם מה שהוא מרגיש יירתמו לסייע לו להמשיך להפעיל את המוסד.

בית הספר למוזיקה הוקם בעיר על ידי ג'ורנו לפני כשנה. ייחודו של המקום בכך שהוא מאפשר לילדים בני שלוש ועד למבוגרים להגשים חלום ולנגן על כלי שהם מתחברים אליו. ג'ורנו, שידע ששיעורי נגינה הם דבר יקר שלא כל הורה יכול לממן לילדיו, החליט שבבית הספר שלו תינתן הזדמנות שווה גם לילדים שבאים ממשפחות מעוטות יכולת.

"מאז ומתמיד עבדתי עם ילדים, אני לא מכיר משהו אחר. ילדים עם קשיים נכנסים לי ללב עוד יותר", הוא אומר השבוע. "אני רואה בכך שליחות, ואם הצלחתי לעשות שינוי קל שבקלים עבור ילד אחד - אז עשיתי את שלי".

בסכנת סגירה

 גלגולו של המקום והפיכתו לבית ספר למוזיקה החל די במקרה. "לפני כחמש שנים החלטתי לפתוח משהו עם הווייב שלי והאג'נדה שלי", נזכר ג'ורנו. "עברנו לבית קרקע והחלטתי לשים שלט 'מורה לתופים'. הטלפונים לא הפסיקו לזרום ואז הוספנו בשלט 'מורה לגיטרה', וגם זה תפס תאוצה. פתאום מצאנו את עצמנו במצב שבו כל היום יש תלמידים בבית. זה היה בלתי אפשרי והבנו שצריך להפריד את העסק מהבית".

ג'ורנו ואשתו שרון חיפשו מבנה מרווח ומצאו את המקום של איריס ואילן קורן, שאותם הוא מגדיר "מוזיקאים בנשמה".  הם הפעילו במקום בית ספר למוזיקה במשך 35 שנה. "שרון ואני התאהבנו מיד במקום. צבענו אותו, ארגנו מחדש ובספטמבר לפני כשנה פתחנו את 'קצב', שהיה החלום שלנו".

מאז הפך בית הספר למוסד מוכר בעיר, אשר מושך אליו לא מעט תושבים שמבקשים לטפח את האהבה לנגינה.

ג'ורנו בבית הספר למוזיקה. מורים שהם גם אמניםואכן, המבקר מבחוץ מרגיש מיד ש'קצב' הוא מקום חם, שמעניק לקהילה בחולון משהו ייחודי. מאחורי כל דלת בחדרים הרבים מצפה הפתעה אחרת -  חדר תופים, חדר פסנתר, חדר גיטרות ועוד. ג'ורנו גייס שורת מורים מובילים לבית הספר, שהם גם אמנים בזכות עצמם, כמו ירונה כספי, ענת אסתר חיטמן, גיל ברדס, אייל פירמן ועוד.

יש ביקוש ויש עניין, אז למה בעצם פנית אל הציבור בבקשה לעזרה?

"כשאנשים התחילו לשמוע עלינו, הגיעו גם לא מעט כאלה שביקשו הנחה על הלימודים בגלל מצב כלכלי קשה. אז נתנו ונתנו והגענו למצב שעמדנו על 30 אחוז מימון. מכיוון שאנחנו לא עמותה, נתקלנו בבעיה קשה ולא היה אפשר להמשיך. הבאנו יועץ עסקי שהסביר לנו שאם נמשיך כך, ניאלץ לסגור את בית הספר".

כדי להמשיך את העשייה ולעזור לילדים שאין ביכולתם ללמוד, יצא צוות בית הספר בקמפיין מימון המונים. "עשינו הדסטארט וגייסנו כסף שהספיק לכמה תלמידים, אבל הכסף נגמר", מסביר ג'ורנו. "כבר לא נעים לי להתקשר בכל פעם לחבר אחר ולבקש ממנו שיתמוך בילד נוסף. הייתי שמח אם היו אנשים שרוצים לתרום ולתמוך בילד, זה יכול להיות תשלום חד פעמי לחודש, לשלושה חודשים, לחצי שנה או לשנה, לפי ראות עיניהם. החלום שלי הוא ש־25 אחוז מהתלמידים שלנו יהיו ילדים עם קשיים כלכליים או בעיות אחרות, שההורים שלהם לא יכולים לממן עבורם לימודי מוזיקה".

למה לא לבקש עזרה מהרשויות?

"לא פנינו לעירייה ולרווחה כי אנחנו עדיין לא עמותה. ברגע שנהיה עמותה, דבר שאנחנו עובדים עליו במרץ, נפנה. כן פניתי לעירייה לבקש הנחה בארנונה, אך הם לא יכלו לעזור לנו בכך מאותה סיבה - שאנחנו לא עמותה.

"היופי של המקום כאן הוא שבמדרגות האלה יורדים ילדים משכונת ח' 300 יחד עם ילדים משכונות חלשות בחולון, וכולם לומדים עם אותם מורים שמשקיעים בכולם באותה מידה".

"מוזיקה יכולה לרפא"

ההחלטה להשקיע את כל כולו במוזיקה באה לג'ורנו אחרי שהיה עד בשנת 2001 לפיגוע המחריד בדולפנריום, שבו נהרגו 21 בני אדם ולמעלה מ־120 נפצעו.

"אני ואמא שלי היינו בחוף הים, כחמישים מטר ליד הדולפינריום, כשלפתע שמענו פיצוץ מחריד. המראות היו קשים ביותר", הוא משחזר. ג'ורנו לא נפגע פיזית, אך בהמשך הוכר על ידי הביטוח הלאומי כנפגע פוסט טראומה. "עד היום, כשאני במקום המוני כמו קניון או מדרחוב הומה אדם, קשה לי. אני מזיע ומרגיש לא טוב, זה משהו שמלווה אותי מאז ואני מתמודד איתו".

הפיגוע בדולפינריום. "זה משהו שמלווה אותי" | צילום: מיכאל קרמראת סכום הפיצוי שקיבל 15 שנה אחרי הפיגוע, השקיע ג'ורנו ברכישת הציוד המוזיקלי, שבאמצעותו פתח את בית הספר. "החלטתי לעשות עם הכסף משהו טוב, אז הדבר הראשון היה לקנות ציוד וכלי נגינה. כמובן ששמתי כסף בצד למשכורות שידעתי שאצטרך לשלם למורים שיגיעו ללמד. החזון היה בראש, לחבר את הילדים למוזיקה, כי מי כמוני יודע כמה מוזיקה יכולה לרפא.

"כשהייתי בן 13 הוריי התגרשו. זאת הייתה אחת התקופות החשוכות בחיי, גם גיל ההתבגרות וגם גירושין", הוא מוסיף. "זה היה סוג של חורבן ואני ממש זוכר את עצמי בורח לחדר ומנגן בתופים שלי במשך שעות. המוזיקה הצילה אותי, ריפאה את המקום הכי כואב שיכול היה להיות. גם מבחינה חברתית זה העלה לי את הביטחון והרים אותי חברתית. הפכתי לילד מגניב, למתופף, בנות התעניינו בי. זה הפך לי את החיים".

מורה לחיים

רוית, אם בית בעמותת 'אור שלום' שמטפלת בילדים ונוער בסיכון שהוצאו מבתיהם, מכירה את אורן כבר שנים ומסתייעת בשירותיו כמורה למוזיקה.

"יש לי שני ילדי אומנה שלומדים אצל אורן. אחת לומדת פיתוח קול ואחד בתופים. היה לי גם ילד שעבד אצל אורן, למרות שבעיקרון אורן לא היה צריך עובדים, בוודאי שלא אותו שהיה צעיר, אבל הוא העסיק אותו כדי שלא יסתובב סתם ברחוב".

ההיכרות עם ג'ורנו התחילה כשהיא ניסתה למצוא מישהו שיספק לילדים חוג גיטרה. "כשאורן הבין שאנחנו מעמותה, הוא ניסה לבוא לקראתנו בעלויות וממש נתן לנו הכל בעלות סמלית ביותר, מתוך ראייה והבנה של עזרה ושל עשיית טוב לילדים האלה. הוא מתקשר ושואל תמיד אם הכל בסדר ואם הילדים נהנים אצלו ואם צריך עוד עזרה. יש לו לב שלא ראיתי אצל הרבה אנשים".

גם יעל זהבי, שבנה לומד מוזיקה במקום, קוראת לאחרים להצטרף ולסייע. "היחס של אורן לילדים הוא מיוחד וכולם רוצים ללמוד אצלו. אפילו אני, בעקבות הבן שלי, התחלתי ללמוד ב'קצב'. בית ספר למוזיקה שכזה הוא נכס לחולון. זה לא לבוא ולהעביר שיעור וללכת. אורן הוא מורה לחיים, חבר, פסיכולוג, בדרן, הכל. הוא פשוט בן אדם טוב וצריך לעזור לו להמשיך לעשות מהטוב הזה".