אשר קשר //

"אחד הרגעים הכי מרגשים התרחש לפני ארבע שנים, בתערוכה הראשונה, כשנבו היה בן 16", מספרת מירב, אמו של נבו אפק (20), צייר אוטיסט ועיוור מאילת. "כל הערב הסתובבה בין היצירות אשה שלא הכרתי ולא הפסיקה להתייפח.

בסופו של דבר היא אזרה אומץ, ניגשה אליי ואל נבו וסיפרה לנו שגם היא אמא לילד בעל צרכים מיוחדים. היא אמרה שהיא מתקשה להאמין למראה עיניה, איך זה שילד כמו נבו צייר יצירות מדהימות כל כך.

אפק. "חש דברים שונים מאיתנו" | צילום: יניב כהן

לראשונה בחייה היא הבינה שילדים מיוחדים יכולים להגיע להישגים, להיות עצמאיים ולצאת לעולם. היא הוסיפה שאם עד היום החביאה את הילד שלה בבית מחשש שייפגע, התערוכה הזאת גרמה לה לראשונה לחשוב שאפשר אחרת".

מרגש.

"הבעיה היתה שנבו לקח את זה קשה. הוא רגיש מאוד מילולית והניח שהאמא הזאת מחביאה את הילד שלה בבית ולא נותנת לו לצאת.

"הסברתי לו למה היא התכוונה, אבל הוא לא ממש קלט. למחרת, אחרי שהפנים את הדברים, הוא אמר לי שאם בעזרת הציורים והתערוכות שלו אמהות נוספות יבינו איזה ילדים יש להן בבית, הוא ישמח מאוד לעשות את זה בכל מקום. בתנאי אחד".

איזה תנאי?

"שבסוף כל תערוכה נקנה לו פיצה".

הנכד המועדף

אף אחד בבית משפחת אפק, סבתא מירל'ה, האחיות גוני ונוגה, אמא מירב ואבא יואל, לא שיער בכמה מקומות ברחבי העולם יזכה נבו לאכול פיצה בחמש השנים האחרונות.

נבו והראל. סבתא מנטורית וסייעת | צילום: יניב כהן

נבו הוזמן להציג את תערוכותיו במקומות רבים בעולם, וציוריו התנוססו על קירות בווינה, בסינסינטי, במיאמי, בלאס וגאס ובפראג.

כשהציג ב־Art expo בניו יורק נחשפו לציוריו כ־30 אלף איש ביום. התערוכה האחרונה שלו הוצגה בבניין האו"ם בניו יורק, ושם קנו את תמונותיו אנשי הממשל האמריקאי ובכירי הקהילה העסקית בעיר ושילמו תמורתן אלפי שקלים.

גם בארץ לא נותרו אדישים ליצירותיו. לא מכבר התנוססו עבודותיו בלובי של בניין W במתחם צמרת בתל אביב, ומשם הן אמורות לנדוד אל היכל התרבות בתל אביב. ציוריו מתנוססים גם על קירות בתיהם של כמה סלבים.

"לא ננקוב בשמותיהם", אומרת מירב. "היחיד שאפשר לומר עליו שציור של נבו נמצא אצלו הוא ראש הממשלה, כי הציור ניתן ללשכתו במתנה".

איך זה קרה?

"לפני כשנה וחצי, בחגיגות 68 שנה לשחרורה של אילת, ביבי ושרה נתניהו הגיעו לביקור בעיר, ונבו העניק להם את הציור שנקרא "אלמוגים". ראש הממשלה מאוד אהב את היצירה וגם גילה בקיאות בטכניקות השונות שיש בציור הזה".

אפק, אמו, בני הזוג נתניהו והציור "אלמוגים" | צילום: יהודה בן יתח

את הראיונות נבו משאיר לאמו, מנהלת מרכז תרבות באילת. "הוא מעדיף לצייר ופחות לדבר", היא מחייכת.

"אחד הדברים שאוטיסטים מתקשים בהם, למרות שנבו בעל תפקוד גבוה יחסית, הוא תקשורת עם אנשים".

התקשורת של נבו עם סבתו, מירל'ה הראל (71), מורה לאמנות בעבר, דווקא מצוינת. הראל לקחה את נבו תחת חסותה לפני כחמש שנים ומאז היא משמשת המנטורית והסייעת שלו.

היא מבלה עמו בסטודיו חמישה ימים בשבוע, כחמש שעות ביום, מתכננת איתו את הציורים, מכינה למענו את צלחת הצבעים ומנקה בשבילו את המכחולים.

"תענוג לעבוד איתו", היא אומרת. "הוא אמן בכל רמ"ח אבריו. גם באופי. הוא יכול להיות עקשן מאוד לפעמים, וכשאנחנו מתווכחים הוא תמיד מנצח".

על מה אתם מתווכחים למשל?

"רוב הוויכוחים נוגעים לצבעים שמתאימים לציור מסוים".

אבל נבו עיוור.

"הוא רואה מעט מאוד מצדה של עין ימין. הוא מתקרב אל הבד, כמעט נוגע בו בפניו. הוא רואה חלק מצומצם מאוד מהציור בכל רגע נתון, כאילו מביט מבעד לחור של צינור.

"הוא יוצא מנקודה אחת ונע באטיות הלאה. הציור האחרון שלו היה ניו יורק כמו שהוא חווה אותה. זה היה תהליך ארוך של נקודות ומשיכות מכחול וסרגלים. למרות המגבלה הוא לא מסתפק ביצירות קטנות כמו שהיה אפשר לחשוב שיעשה ומעדיף קנבסים גדולים".

איך הוא יודע שנגמר לו הצבע למשל?

"לפי התחושה והצליל של המכחול. הוא רגיש מאוד ובעל אינטואיציה נהדרת. זו עבודה מפרכת לצייר כך, גם נפשית וגם גופנית, אבל נבו שואף תמיד להיות הכי טוב שאפשר ולא מוותר לעצמו על אף כל המגבלות".

גם לך זה ודאי לא פשוט.

"כן, אבל נבו הוא אהבה ממבט ראשון. התאהבתי בו מיד, ברגע שנולד. כמובן, זה לא בא על חשבון הנכדים האחרים, אם כי כולנו מבינים כמה חשובה התמיכה בנבו". 

אמא, תדליקי את הפנס

נבו נולד לפני 20 שנה, אח בשלישייה: הוא, נגה וגוני. רק בגיל שנתיים הבחינו ההורים שהוא אינו מתפתח כראוי. אוצר המילים שלו היה מועט, וכך גם התקשורת שלו עם הסביבה.

אפק עם אמו בניו יורק, בתערוכה האחרונה | צילום: נגה אפק

באבחונים התברר שהוא נמצא על הספקטרום האוטיסטי. "למרבה השמחה, גילינו שמה שמשמח אותו הוא לעשות אמנות", אומרת מירב.

הוא צייר מגיל צעיר?

"לא, כילד הוא דווקא פיסל. פסלים קטנים ויפהפים. כשהיה בן 12 הוא החל לצייר. הוא הספיק להגיע לשני שיעורים אצל המורה לציור שלו אמיר אלקיים ובדרך חזרה הביתה אמר לי שהוא לא רואה וביקש שאאיר את הדרך בפנס.

"היה מבהיל לגלות שהוא לא רואה פתאום. לקחתי אותו לאופטומטריסט, ונשלחנו לבדיקות. הראייה שלו הידרדרה במהירות. את הראייה בעין שמאל הוא איבד לגמרי. בעין ימין נשארה לו ראייה מצומצמת מאוד".

מה קרה?

"לחץ של נוזל על עצב הראייה. היום הוא רואה בעין ימין רק ממרחק של חמישה סנטימטרים. במשך שנתיים היה מטופל באיכילוב, כולל אשפוזים חוזרים ונשנים, כדי להקל את הלחץ התוך גולגולתי. עד היום הוא נמצא במעקב".

איך הורים מרגישים כשקורה דבר כזה?

"נורא. שאלנו את עצמנו למה מגיע לילד שלנו עונש כזה. לא רק שנולד אוטיסט, עכשיו הוא גם התעוור,  אבל היינו חייבים להתעשת ולגייס כוחות במיוחד בשבילו.

"ידענו שכמו שלא התייאשנו כשגילינו שהוא אוטיסט כך לא נתייאש גם עכשיו כשהוא אוטיסט ועיוור. נכון שיש רגעים קשים, אפילו קשים מאוד, אבל אין ברירה אלא להמשיך.

"אני בן אדם של חצי הכוס המלאה ואני אסירת תודה גם לאחיות שלו ולאמא שלי שתמיד תומכת בי. יש צורך במשפחה שלמה שתתגייס לדבר כזה, כי הוא היה זמן רב בבתי חולים וכל הזמן שאל אם יחזור לראות".

במשך שלוש שנים מאז התעוור לא צייר נבו, אבל יום אחד הצטרף לסדנה של סבתו. אמיר אלקיים, שראה את ציוריו, אמר שמדובר ביצירות של ממש, ולו היה עובר מול גלריה ביפו ורואה אותן היה ודאי נכנס לברר את שמו של האמן".

ואכן, חצי שנה אחרי שהחל לצייר הציג נבו את התערוכה הראשונה שלו באילת.

"לא חשבנו שזה יגיע מעבר לזה, אבל תערוכה גררה תערוכה, ונבו הפך להיות אמן מוכר. לפני כמה חודשים הייתי איתו בתערוכה שלו בחו"ל וביקרנו בתערוכת אמנים ישראלים בווינה. ופתאום אני שומעת מישהו לוחש, 'הנה האמן נבו אפק'. זה היה מרגש. הם ניגשו אליו ודיברו איתו".

הוא התרגש?

"הוא שאל אותי אם הוא נחשב לסלבריטאי עכשיו, אבל חשב על זה קצת ואמר לי שהוא מעדיף להישאר נבו".

בתערוכה בבניין האו"ם | צילום: נגה אפק

מירב, איך את רואה את העתיד שלו?

"זה משהו שתמיד בראש מעייננו. חלק מהסיבה שאנחנו דוחפים אותו להצליח היא כדי שהוא לא יצטרך להיות סמוך על שולחנו של איש. הכסף מהציורים שלו נשמר כולו בקרן מיוחדת כדי שלא יצטרך להיות נזקק ונתמך ותלוי בחסדיהם של אנשים אחרים".

רואה את העולם בדרכו

הצייר האשדודי ולדימיר פאין הוא אחד המורים המובילים בישראל לציירים אוטיסטים. "יש ציירים גדולים שרק תוך כדי ההתקדמות וההתפתחות האמנותית שלהם מצליחים להגיע למצב הטהור והבסיסי שיש לציירים אוטיסטים מלידה", הוא אומר.

"אמנים אוטיסטים לא משחקים ולא מנסים למצוא חן כמו אחרים. הם גם לא מציירים דומה לאף אחד כי הם לא מושפעים מאף אחד. הציור מגיע נטו מתוכם, ואם יש משהו שאני לומד בעצמי מהתלמידים שלי זה להיות בטוח וטהור". 

זו צורה של תקשורת מבחינתם?

"בדיוק כך. בציורים שלהם הצבעים על הבד מחליפים את המילים, והקווים הם שבילים שדרכם הם מבטאים את נקודת מבטם המיוחדת ואת האופן שבו הם רואים את העולם.

"דרך היצירות של צייר אוטיסט אתה יכול להבין כיצד הוא רואה את העולם, בדרך שאנו לא ראינו ולא חווינו מעולם. דברים מסוימים הוא חווה בצורה חזקה ועמוקה, חש ומרגיש דברים שונים מאיתנו.

"המציאות שנבו מצייר היא לא רק זו שנמצאת מול עיניו אלא זו שהוא מגלה כפנים אחרות דרך משחק של קשרים בעזרת האינטלקט שלו".