השבוע נבחרה ברוב פאר והדר מלכת היופי החדשה של ישראל. הרבה דיונים מתקיימים סביב תחרויות שכאלה, ששמות את הדגש על הקנקן וקצת פחות על מה שיש בתוכו. יש מי שמתנגד ויש מי שמצדד אבל בואו נודה על האמת – כולנו שופטים, בכל רגע נתון, את המראה של מי שעומד סביבנו (כמו גם את המראה שלנו עצמנו).

שלל מחקרים טוענים שלאנשים יפים  כנראה קל יותר בחיים – קל להם יותר למצוא בני זוג, להתקבל לעבודה (בעיקר כזו שדורשת מראה ייצוגי) ואפילו לקבל סיוע מצד נהגים אחרים במקרה של פנצ'ר בגלגל, שלא לדבר על זה שאם מישהו ניחן ביופי יוצא מגדר הרגיל הוא יכול לעשות ממנו קריירה בינלאומית.

מלכת היופי החדשה. צילום: ירון ברנר

אם חשבתם שתחרויות יופי למיניהן הומצאו רק בעשורים האחרונים מצפה לכם הפתעה. אחד המקומות שבהם בחרו אנשים על פי המראה שלהם היה לא פחות ולא יותר מאשר בית המקדש.

כוהנים שהיו מועמדים לעבור תקופת חונכות לפני שהפכו לעובדים מן המניין, נדרשו בראש ובראשונה לעבור בדיקה גופנית מדוקדקת על ידי מחלקת כוח האדם של ההיכל. אותם מומחים בתחומם היו בוחנים את המועמד מכף רגל ועד ראש לוודא שמראהו נאה, שלא לומר מושלם. הטעם לכך הוא לא גחמה של הכוהן הגדול או של אנשי לשכתו אלא הוראה מפורשת שמופיעה בפרשת השבוע שלנו "אמור".

וכך נכתב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר:  אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם--לֹא יִקְרַב, לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא יִקְרָב:  אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ, אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. אוֹ אִישׁ, אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל, אוֹ, שֶׁבֶר יָד. אוֹ-גִבֵּן אוֹ-דַק, אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ, אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ" – כן, הסעיף האחרון אמיתי לגמרי. אפילו מתחת לארבעת בגדי השרד הכוהנים היו מוכרחים להיות מושלמים.

למעשה הרמב"ם מונה לא פחות ממאה ארבעים ושניים מומים שפוסלים אדם מלשרת בקודש, אפילו מרחק לא סביר בין העיניים וקרחת עלולה לפסול כוהן מלזכות בתפקיד.

אידיאל היופי הוא דבר משתנה ממקום למקום ומזמן לזמן. פסלוני פולחן מתקופת האבן, כמו ונוס מווילנדורף, מדגימים יופי נשי שכולל צמיג מסביב למותניים ושדיים עד הברכיים, אידיאל היופי של היוונים לעומת זאת הלך לכיוון גברים חסונים עם שרירים מחוטבים שהפגינו לראווה ואלה רק שתי דוגמאות.

בפרשה שלנו יש גם הוראות לגבי הקורבנות שאותם מקריבים אותם כוהנים מושלמים. גם בעלי החיים שעולים על המזבח חייבים להיות ללא פגם.

מייקל לואיס. צילום: דניאל קמינסקי

הרציונל שעומד מאחורי הדרישות המחמירות כנראה בא להראות את החשיבות של העבודה בקודש. רק המובחר ביותר, באדם ובחי, יכול לשרת את האל.

במונחים של תקינות פוליטית ותפיסה שלפיה יש לקבל גם את החלשים והשונים בחברה, קשה היום להבין את ההוראות האלה. אבל כנראה שגם פה לא חידשנו כלום וכבר לפני עשרות אלפי שנים היו מי שחשבו שמום הוא לא בהכרח פגם. ההוכחה לכך נמצאת במערת חילזון, אי שם בצפון הארץ, שם נחשף קבר שבו טמונה מי שמכונה על ידי החוקרים "השאמנית". מדובר באישה לא צעירה, שסבלה ממום אורתופדי שכנראה מנע ממנה יכולת להתקיים בגפה. העובדה שהיא נקברה עם חפצים שונים ועצמות חיות, והעובדה שאיש לא שלח אותה למות במדבר אלא להפך זיכה אותה בקבר מושקע, מראה כנראה על מעמדה וההשערה היא שלא מדובר בסתם אישה אלא בכוהנת שניהלה פולחן מסוג כלשהו.

כן, עשרות אלפי שנים לפני זמננו היו מי שהבינו את שקר החן והבל היופי. כדאי שגם אנחנו נלמד.