צילום: קובי קואנקס "ערב אחד, כמה חודשים לפני שהכל קרה, תומר הסתכל עליי ואמר לי כמה הוא אוהב אותי ועד כמה הוא מרגיש שזכה", אומרת איילת אלקובי. "ואז הוא אמר, 'את יודעת, אם יקרה לך משהו, אם תיפצעי פעם או תהיי נכה, אני אטפל בך ולא אעזוב אותך לעולם'. הסתכלתי עליו ואמרתי לו, 'כן, גם אני'. אין לי מושג למה דיברנו על זה ולמה הוא אמר את זה, אבל כמה חודשים לאחר מכן קרה האסון, ומאז אני ממלאת את הבטחתי".

זה קרה במוצאי חג הפסח. איילת בת ה־30, רעייתו של תומר, קיבלה את ההודעה שהרב המקובל, שמואל הלוי וואזנר, הלך לעולמו בגיל 101. "הוא לא היה רב שתומר הכיר, אבל היה רב מקובל שהתפללנו לשלומו", היא מספרת. "תומר קיבל את ההודעה המצערת ואמר שהוא רוצה ללכת ללוות אותו בדרכו האחרונה. הלוויה התקיימה בבני ברק וידעתי שהיא תהיה המונית. אמרתי לו שאני לא אוהבת את הרעיון, אבל לא יכולה למנוע ממנו ללכת".

למה לא אהבת את הרעיון?
"בבסיסי אני אדם שפוחד ממקומות הומי אדם, ובטח שמהלוויות המוניות, הפגנות וכל מקום שיש בו צפיפות. זה תמיד מנבא לי רעות, אבל ידעתי שלא משנה מה אגיד, תומר נחוש בדעתו ללכת כי זה חשוב לו. הוא יצא מהבית אפילו בלי תעודת זהות, ואני נשארתי בבית בלב כבד עם בתנו הקטנה בת השנה. הרגשתי שמשהו לא טוב עומד לקרות, אבל זה מסוג המחשבות שמזיזים הצידה, לא באמת רוצים להאמין שמשהו רע יקרה. וזה קרה".

כמאה אלף איש הגיעו באותו יום נורא, ב־4 באפריל 2015, לבית העלמין בבני ברק, לחלוק כבוד אחרון לרב המקובל. "זה מקום שיכול להכיל בקושי אלף איש", אומרת אלקובי, "ברגע שהוצאה מיטת הרב, החלה הידרדרות של אנשים אחד על השני, הם פשוט מעכו ונמעכו. היו המון פצועים, שניים מהם נפטרו ושניים הוגדרו כפצועים קשה, וביניהם תומר".

מה קרה לו?
"הוא חטף פגיעה קשה בראש וחמצן לא הגיע למוח. הוא הגיע לבית החולים מחוסר הכרה".

בארבע לפנות בוקר קיבלה איילת את ההודעה. "לא הצליחו לזהות מי הוא, מאחר שלא הייתה עליו תעודת זהות. הם חיפשו בכל מקום אפשרי, עשו הצלבות ובסוף זיהו אותו באמצעות האינטרנט, דרך ערוץ ההידברות שבו העביר תומר מספר הרצאות. בטלפון נאמר לי שהוא פצוע ושעליי להגיע למיון עם תעודת זהות".



איילת מתקשה לחזור לרגע ההוא, שבו הגיעה לבית החולים וראתה את השלט 'טיפול נמרץ'. "אני זוכרת שבהיתי בשלט ואמרתי לעצמי, איך זה יכול להיות שבערב פסח, יום קודם, ישבנו בבית לארוחת חג ואירחנו חייל בודד והייתה אווירה כל כך מרגשת ונעימה, ופתאום אני כאן, מסתכלת על הרופאים שעומדים מולי חסרי אונים ולא יודעים מה להגיד, מה יהיה, לאן זה הולך. הם פשוט לא ידעו להגיד, זה היה סוג של נעלם אחד גדול. שלושה ימים תומר שכב בטיפול נמרץ בחוסר הכרה מוחלט".

אחרי שלושה ימים הוא התעורר. "בהתחלה הוא רק חייך. אחר כך, כשניתקו אותו מהמכשירים, הוא התחיל לדבר ואז הבנו שהוא לא זוכר דברים. הוא קרא לי איילת שטרית, שם נעוריי, הוא לא זכר את הילדה וגם לא את פרטי האירוע. הדיבור שלו היה מאוד כבד, אבל שמחנו שהוא חי ושהוא התעורר. עם היתר היה לנו ברור שנסתדר".

נכון להיום, תומר נמצא שלוש פעמים בשבוע בשיקום אצל הרב פירר ב'עזרה למרפא'. יחד עם המטפלים, ובסיועה הצמוד של איילת, הם מנסים להגיע לתוצאות מיטביות. "אין לדעת מה יהיה בסוף התהליך", אומר איילת, "תומר חוזר לעצמו לאט לאט. לפעמים יש הבלחות של זיכרון ולפעמים הוא שוקע. צריך לנהל אותו, לקחת, להחזיר, לשאול כל דבר, לא לתת לו רגע להיות לבד. פתאום האיש, החבר, החזק, הגדול והמצחיק, האבא של הילדה שהייתה מחכה לו כל ערב שיגיע לכסות אותה ולספר לה סיפור, הופך להיות עוד ילד".

איך מתמודדים עם זה?
"בחיוך. זה עניין של החלטה, כמו כל דבר בחיים. זה המצב הנתון שאותו אי אפשר לשנות. אני יכולה להתמודד איתו או לברוח ממנו. תומר הוא אהבת חיי, הוא האיש שאני רוצה וצריכה לחיות איתו ולידו, אני בטוחה שאם המצב היה הפוך הוא היה עושה את אותו הדבר עבורי. אין לי ספק בכלל. אנשים חושבים שאם הבן אדם התעורר הפגיעה נעלמת, ולא מבינים שעכשיו מתחיל התהליך האמיתי של החיים. זה לא נגמר בטיפול נמרץ - זה מסע ארוך ויומיומי, זה להפוך את כל החיים וכל החלומות ולהכניס אותם למקום אחר".

לפני כשבועיים, התקיים טקס הכנסת ספר תורה להחלמתו של תומר בבית כנסת 'שער שמים' בחולון.

מדוברות המשטרה מחוז דן נמסר: "לאחר האירוע הוקם צוות לחקירתו והנושא מצוי בבחינה. השלמת הליך הפקת הלקחים הנוגעים להיערכות המשטרה ככל שיידרשו תתאפשר רק בתום הבחינה של הגורמים הרלוונטיים".

הסיפור המלא בגיליון סופ"ש של 'ידיעות חולון'