צילום: AP "יש לנו חלל, התייצבות בתוך 20 דקות, הגעה על מדים לתדרוך, צאי לדרך". אני עושה הכל על אוטומט, מתלבשת בנסיעה, ובדרך, באוטו, מתרגלת נשימות, מנסה לחשוב על הילדים שלי, לשאוב מהם כוחות, מחפשת דרך לעשות את הבלתי אפשרי קצת יותר אפשרי. מביטה במראה של הרכב ומבטיחה לעצמי שהפעם לא עוד התפרקות, לא עוד בכי בשירותים בלי שאף אחד יראה, לא עוד ניתוק טלפון למשך שעות. "זה לא שלך, זה לא שלך, זה לא שלך. הילדים שלך בריאים בבית, ועד שיתגייסו לצבא היונה תנחת על סף החלון עם עלה של זית בפיה", אני מריצה לעצמי בראש.

אלמנת 'צוק איתן': מקווה שלא נהרג סתם

השעה 14:00, יום הלחימה ה־14 של מבצע "צוק איתן". אחרי שני לילות ללא שינה על ספסל במשרדי קצין העיר, הגעתי הביתה. אני לוגמת את הקפה, צמאה לטעום שגרה מוכרת, כזאת שיש בה "תסדרו את החדר ומספיק עם 'אמא הוא לקח לי'", כזו שיש בה כלים בכיור ומכונה להפעיל וערימה של נייר שצריך לטפל בה.

× × ×

הטלפון מצלצל. מספר לא מזוהה על הצג. הלב מחסיר פעימה, אולי שתיים אפילו שלוש. ידעתי שהטלפון הזה יגיע. "בן 22, נהרג הבוקר בעת מילוי תפקידו. הנסיבות עדיין בבירור, ההורים קיבלו עכשיו את ההודעה, צאו להודעת המשך לבית אחיו הגדול. תביאו אותו לאמו הכי מהר שאתם יכולים".

כל בשורה על חלל מפלחת את הלב, כל פעולה בשטח האויב מכניסה אותי לדריכות שיא. העבודה מוקפאת, הראש טרוד, מבולגן, כואב, מנסה להרחיק את המחשבות הרעות, והדופק בקביעות על 120. מריצה שוב ושוב את הרגע הזה שבו אצטרך להרוס לעוד משפחה את החיים, על הרגע שבגללי כל חיוך מעתה והלאה לא יהיה אמיתי. על החור, הבור, שאני הולכת לפעור בלבה של אמא שפותחת את הדלת, שכמהה לראות את בנה אחרי ימים ארוכים ללא שינה, אחרי שהדאגה בימים האחרונים מירקרה סימנים על פניה.



תדרוך טכני, מחושב, אין פנאי לרגשות. הדף עם הנוסח הארור "נהרג בעת מילוי תפקידו", נכנס לתוך תיקיית חלל אפורה, מכובדת ומנוכרת, יחד עם כל טפסי הקבורה של האח שעדיין לא ידוע שנהרג. אנחנו יוצאים, שלושה במספר, השתיקה במונית רועמת, המזגן מקפיא, אך גם הוא לא מצליח לאדות את טיפות הזיעה האכזריות שניגרות ממצחנו. אפשר לשמוע את דפיקות הלב האחד של השני, לזהות מבטים חלולים, מפוחדים, שלא לומר מבועתים, מהרגע

האיום הזה. אפילו דריכותו של נהג המונית שמבין, בלי אף מילה, שהנסיעה הזו צריכה להיות הכי מהירה שיש, נוכחת באוויר.



אנחנו מגיעים לכתובת, מודיע מספר 3 לבוש בבגדים אזרחיים יוצא לאתר את הדירה. לפנינו רכבת ארוכה של בניינים נטולי מספרים. רבע שעה אורך זיהוי הבניין, רבע שעה יותר מדי, רבע שעה שבה יושבת אם שבורה, שכולה מעתה, שרסיסי לבה מפוזרים בבית בכל עבר, מחכה לחבק את בנה הבכור, היחיד שנותר בחייה, שטרם קיבל את הבשורה על מות אחיו הקטן. הבית אותר. אנחנו לוקחים נשימה עמוקה עוזבים את המונית ופוסעים לעבר הבניין. הצעדים כבדים, הגוף מתאבן, הזיעה קרה. מבטי האנשים ברחוב מכילים, מבולבלים, מסוקרנים. הם מזהים אותנו, שלישייה מאיימת שפוסעת בטור, נושאי בשורה רעה, מחכים לראות לאן תיכנס משלחת מלאכי המוות בירוק.

× × ×

האח גר בקומה הרביעית. העלייה במדרגות מעולם לא הייתה קשה כל כך, שכנה שיוצאת מפתח ביתה עם הכלב שואלת אותנו "ואתם, לאן אתם הולכים?". אנחנו דוממים, והיא ממשיכה: "קרה משהו?", ואנחנו... כאילו חירשים, לא מסתובבים, לא מביעים, ממשיכים במסע הבלתי נגמר במדרגות, מוכווני מטרה. העלייה במדרגות מעולם לא היתה ארוכה כל כך.

הגענו. השלט על הדלת "כאן גרים באושר" מכה בנו, מפלח את הלב, מקמץ אגרופים מצליב מבטים. בשבילנו זו שגרה, אכזרית ובלתי הגיונית, להם אנחנו הולכים להפוך את החיים. מודיע מספר 1 מוודא שאנחנו בסדר, מסתכל עלינו במבט קורא לעזרה, ומבקש שניקח נשימה עמוקה, נאסוף את עצמנו ונשים לב למתרחש בדירה. הדף הארור עם נוסח ההודעה בתיקייה האפורה והמנוכרת, מוחזק בידיו של מודיע מספר 1, כאילו היה זה עוד קטע קריאה באחד מטקסי בית הספר והוא מתרגל בלחש: "אחיך, נהרג בעת מילוי תפקידו בעזה".

קולות של טלוויזיה ברקע, שקשוק של צלחת באמצע ארוחה, קולות של חיים, חיים שלעולם לא יהיו כשהיו.

היד מורמת לדפיקה על הדלת, אך שנייה לפני הנקישה היא צונחת. הראש נופל לאדמה, הידיים נשענות על המשקוף, הלב כמעט יוצא ממקומו, הריאות חסומות, אין אוויר. היד שוב מתרוממת, כמעט נוקשת ושוב נופלת לצדי הגוף. "אני לא מסוגל", אומר מודיע מספר 1, אני צריך דקה. בשבילנו זו רק דקה, בשביל האח זו עוד דקה של חיים.

עשר שניות חולפות ונגמר החמצן, היד מורמת בנחישות, כאילו רוצה לסיים את המלאכה שלשמה הגיעה. שלוש נקישות חלושות מתדפקות על הדלת. כשאנחנו מגיעים לדלת, אנחנו תמיד דופקים, למדנו ז