צילום: קובי קואנקס מעצב האופנה עובד כהן כבר לא מתבייש. לא בעברו, לא במה שהשיג ובטח שלא בשאיפות שלו. לפני כארבעה חודשים עזב את חולון לטובת העיר הגדולה וסימן עוד 'וי' על מפת החלומות הגדולה שלו.

הוא יושב על כיסא מרופד היטב ומביט בממלכה שבנה בעשר אצבעותיו. 350 מטרים, שתי קומות מעוצבות, שמלות נוצצות, פינת קבלה לכלה, פינת שתייה חריפה לחתן, תאי מדידה עם וילונות שנפתחים כמו בתיאטרון הלאומי ומתפרה צמודה. על כל אלה מנצח כהן באנרגיות של בן 16, וראש שלא מפסיק לחשוב מה הלאה. "החיים הם סוג של הרפתקה", הוא אומר בחיוך שובב, "לונה פארק עם המון רכבות הרים. אתה יכול לבחור לעלות עליהן ואתה יכול לעמוד למטה ולהביט על כל האמיצים. אני בחרתי לעלות על כל הרכבות. אז נכון שזה לא קל, אבל זה הכי מאתגר בעולם".

לפני עשר שנים הסתיימו עשר שנות נישואיהם של עובד ואשתו ריקי, והוא בחר אז להעתיק את מקום מגוריו לתל אביב. שני ילדיו נשארו בחולון עם אימם, וגם העסק שניהל בעיר ביד רמה. עכשיו החליט כהן שהגיעה השעה לכבוש את העיר הגדולה. "רציתי להרחיב את העסק ולהגיע לקהלים נוספים", הוא אומר, "חולון היא הבית והיא עיר נהדרת, אבל כשמדובר בעסק, לנשים רבות היה פחות נוח להגיע לחולון. לא פעם שמענו אמירות כמו, 'אני מעדיפה לקנות אצל זה וזה, כי הוא בתל אביב', גם מנשים שמתגוררות בחולון. המהות נשארה אותו דבר, אבל משהו בחוויית הקנייה משתנה כאתה עובר למקום חדש. זאת פסיכולוגיה צרכנית".

ילד שקוף
"כל אדם רוצה שיראו אותו, בעיקר כלות ונשים שרוצות לקנות שמלת ערב לאירוע", פורש כהן בן ה־48 את משנתו. "לכן אני עושה כל מאמץ כדי לראות אותן ולתפור להן את חלום הילדות שלהן".

כי אותך לא ראו?
"אותי לא ראו", הוא אומר, "ואם כבר ראו, נתנו לי תחושה שאני מפריע".

הוא נולד וגדל בכפר שלם. בן שלישי למשפחה בת שש נפשות. "נולדתי למציאות לא פשוטה", הוא מספר, "אבי נפטר כשאמי הייתה בחודש השישי להריונה. זו הייתה מלחמת ששת הימים, לאבא הייתה חברה למשאיות ביפו, ומשאית שלו הייתה מגויסת למלחמה. הוא הגיע לשחרר אותה, וחצי שעה לאחר מכן נהרג בתאונה. אמא לא הוכרה כאלמנת צה"ל. ההלם היה עצום והאובדן היה גדול עבורה. היא מאוד אהבה אותו ורצתה לעשות הפלה, אבל בחודש השישי כבר אי אפשר היה. נולדתי למציאות של ילד יתום, עם אמא שצריכה לפרנס שלושה ילדים בדוחק נורא. זמן קצר לאחר מכן היא נישאה שנית ונולדה אחותי הצעירה. אותי לא ראו. המון שנים סחבתי על זה כעסים. בגיל 10 הכניסו אותי לפנימייה, ואחרי הראשונה עברתי לשנייה. לאמא היה קשה לגדל אותנו בדירה קטנה של שלושה חדרים, עם סבתא וארבעה ילדים בחדר אחד".

כהן מעיד על עצמו שהתקשה בלימודים והיה ילד שובב וחברותי, שבלט בכל מקום. "כסף לא היה בבית, ואני תמיד פחדתי שירחמו עליי, על הילד שאין לו אבא ואין לו כסף, לכן יצאתי מגיל מאוד צעיר לעבוד כדי שיהיה לי כסף לבגדים, לנעליים, לממתקים, למה שאני רוצה, לא להיות תלוי. למדתי ספרות, עבדתי כחופף אחרי שעות הלימודים, למדתי שזירת פרחים וגם בזה השקעתי, כי העבודה הייתה המקום היחיד שבו חוויתי סוג של הצלחה".

נשארה לך חוויה חיובית מימי הפנימיות?
"זאת הייתה חוויה מורכבת. מצד אחד זה היה הבית שלא היה לי, שנתן לי מסגרת. מצד שני, אתה נחשף לכל מיני סוגי אוכלוסיות ומנסה לבסס את מקומך. היו שבתות שאמא לא באה לבקר אותי. כל כך התביישתי בזה, שהייתי יוצא לקיוסק הסמוך, קונה בכסף שהרווחתי בעבודה קשה ממתקים, וחוזר ומחלק אותם לכל הילדים, ומספר שאמא הביאה לי אותם".

איך הרגשת?
"נטוש. כמו מישהו שלא באמת מעניין אף אחד".

כעסת על אמא?
"המון שנים סחבתי כעסים. קשה למלא את החלל שנפער בבטן, את התחושה שלא רואים אותך ולא רוצים אותך, שאתה מפריע בחיים. זאת תחושה ששום סכום כסף לא יוכל למלא ושום הצלחה לא תשנה. זה פשוט חור תמידי שאתה לומד לחיות איתו. היום אני במקום אחר, אני יכול לסלוח לאמא ולהבין את המציאות שבה היא חיה. גם אם עולה בי כעס אני חורק שיניים, כי בסופו של יום זה מה שהביא אותי לאן שאני היום לטוב ולרע".

התפטרות ופנצ'ר בגלגל
אחרי השירות הצבאי חלם כהן להיות שף. "הייתי בטוח שאלך לכיוון של קולינריה בחיים שלי", הוא אומר, "תמיד אהבתי לבשל, אוכל זה משהו של בית, אהבה ורגש. אחרי שאמא התגרשה, בן הזוג שהכירה היה בעלים של מסעדה. שם למדתי להכיר את המטבח. עבדתי כמלצר, ניקיתי שולחנות ומדי פעם בישלתי. העולם הזה קסם לי".

אחרי שחרורו טס כהן לארצות הברית לחפש את עצמו. "חשבתי ששם אמצא את עצמי", הוא אומר, "ניהלתי שם מסעדה יהודית ואחרי חצי שנה, כשפרצה מלחמת שלום הגליל, חזרתי לארץ. פתחתי בשכונת 'התקווה' מסעדת שיפודים שנסגרה אחרי שנה בגלל בעיות ברישום. עד גיל 28 עבדתי במסעדנות כמלצר. לא