צילום: קובי קואנקס "אם טוב יהיה הדבר בעיני אנשי החלונות הגבוהים ואם לאו, הסאטירה הפרועה "המחלקה" חושפת טפח ומסתירה טפחיים ממה שמתחולל בצבא ההגנה לישראל. הדמויות הקריקטוריסטיות שמאכלסות אותה, בין אם הן פיקטיביות לחלוטין או שיש בהן משהו מהאמת - כשהאפשרות השנייה ריאלית יותר - מהוות מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית במיטבה ובקלקולה".

הייתם מצפים שהביקורת המושחזת באתר "המבקר בתיאטרון" על ההצגה שעלתה בתיאטרון צוותא, תהיה פרי עטו של מבקר מבוגר ומנוסה. אבל במקרה הזה מדובר במבקר שאין לו עדיין רישיון נהיגה והוא אפילו לא סיים תיכון. בגיל 16.5 בלבד, אופיר הלל, תלמיד כיתה י"א במגמת תקשורת בתיכון קוגל, לא מהסס לקטול הצגות פופולריות ולא חושש לומר את דעתו, בעיקר כשיש כל כך הרבה אנשים שרוצים לשמוע אותה. ויש לו הרבה מה להגיד על מצב התיאטרון בארץ.

לא מתוך רוע
הלל מעיד על עצמו כי מגיל צעיר אהב לכתוב ולצפות בהצגות. כבר בגיל 13 הוא פתח בלוג בשם "מבקר בתיאטרון" שבו כתב על חוויותיו מהצגות תיאטרון אותן ראה עם בני משפחתו. תוך זמן קצר הבלוג קיבל חשיפה והלל מצא את עצמו מוזמן על ידי משרדי יחסי הציבור הנחשבים ביותר להצגות בכל רחבי הארץ.
"מגיל צעיר נחשפתי לתיאטרון, ההורים שלי תמיד לקחו אותי להצגות, זה התחיל בהצגות ילדים והמשיך לתיאטרון למבוגרים", מספר הלל. "בהתחלה פשוט כתבתי את מה שאני חושב, אבל השילוב בין שתי האהבות שלי – כתיבה ותיאטרון, היה תמיד חלום עבורי. עם הזמן יצרתי קשרים עם האנשים הנכונים, ביססתי את המעמד שלי, ולמרות שחלק הופתעו בהתחלה מהגיל הצעיר שלי, יש לי המון קשרים בתחום הזה. היום אני כבר לא משלם על הצגות מכיסי הפרטי, פשוט מזמינים אותי להצגות חדשות. אני נוסע באוטובוס, או שאבא שלי לוקח אותי".

ההזמנות שאתה מקבל לא יוצרות לחץ לכתוב ביקורת חיובית?
"ממש לא. ברור שכמו בכל דבר, יש כאלה שיותר כיף לעבוד איתם ויש כאלה שפחות, אבל אם מישהו מזמין אותי להצגה ובגלל זה מצפה לביקורת חיובית, אז זה לא מקצועי ולא לעניין. לתת ביקורת אמיתית זה חלק מהעבודה שלי, אני לא בא מתוך מקום של רוע, אלא אומר את מה שאני באמת חושב".

התשובה של הלל מאוד כנה, ואם קוראים את הבלוג שלו אפשר לראות שהוא לא חושש לכתוב ביקורת שלילית ולקטול גם מחזות ידועים ומוכרים, בהם מככבים שחקנים מפורסמים. "יש בזה המון אחריות, אני מבין שלכל מילה יש השפעה", הוא אומר. "ברור שזה מרתיע אותי אבל באותה מידה זה גם כיף. אני תמיד משתדל להתמקצע ולא לעשות טעויות, למרות שאני מבין שאף אחד לא מושלם. טעויות זה דבר טבעי, ואני מאוד משתדל להימנע מהן. בכל זאת, אני לא מעביר ביקורת שאני לא שלם איתה לחלוטין, ומצד שני אני לא נבוך להביע את דעתי, גם אם היא שלילית ולא מקובלת. יש הרבה גורמים שעוטפים עולם של עיתונאי, וצריך לדעת להתמודד איתם".

ביקורת מהסבתא
הלל לא מהסס כשהוא מגדיר את עצמו כעיתונאי, ובצדק. הבלוג שלו, שלאחרונה הפך לאתר, קידם אותו לתחום הכתיבה וכיום הוא עוסק בתחום במגוון דרכים. בין היתר הוא כותב בעיתוני נוער, מפרסם ביקורות באתרי אינטרנט, עורך באתר לבני נוער, משמש כדובר של השולחנוער, גוף התנדבותי לבני נוער בחולון, ולאחרונה נבחר לשמש כיו"ר ארגון העיתונאים הצעירים.

אתה מצליח לתרגם את כל הפעילות הזו לכסף?
"לפעמים. יש מקומות שמשלמים לי על הכתיבה, אבל אי אפשר להשוות את זה למשכורת של ממש. כפרילאנס זו המציאות שלי. אפשר לומר שחברים שלי, שעובדים בבייבי סיטר או בפיצריות, מרוויחים הרבה יותר טוב, אבל אני זוכה לעבוד במשהו שאני אוהב, וזה דבר שהרבה מבוגרים לא עושים עד היום. תמיד שואלים בני נוער מה הם רוצים להיות כשיגדלו, ואני מרגיש שכבר יש לי כיוון. אין לי ספק שאני רוצה לעבוד בעולם התקשורת ובינתיים אני בודק אותו מכל מיני כיוונים. יכול להיות שבהמשך האתר שלי יהפוך לרווחי. האפשרות להכניס חסויות קיימת, ובהמשך אבחן את זה. כשאני אסיים צבא כבר יהיה לי מקצוע ביד, וגם זה סוג של תגמול".



איך אתה מצליח לשלב בין כל הדברים שאתה עושה ובין הלימודים?
"אין ספק שלעבודה הזו יש גם מחיר כבד מבחינתי. אני חייב לשלב הרבה דברים יחד, גם את העבודה שלי וגם את הלימודים וגם ליהנות מהכול. לא פעם אני מוצא את עצמי כותב עד מאוחר ואז קם מוקדם לבית הספר. בתקופות של מבחנים זה יותר מורכב ללכת לשלוש הצגות בשבוע, בעיקר בגלל שלרוב אני עושה את זה באוטובוסים. זה דורש ממני לתכנן מראש את הזמן שלי, להכין רשימות ולעמוד ביעדים. אני חייב להודות שגם אני לפעמים מתבטל כשיש לי 'דד ליין', או מורח זמן לפני בחינה, כמו כל נער בן גילי. אני יודע שאני יוצר לעצמי עומס ולוחות זמנים מטורפים, אבל אני מרגיש שאני חייב לשלב את הכול ולא חושש לקחת על עצמי עוד ועוד פרויקטים".

ואיך ה