צילום: קובי קואנקס כשמאיר שואף עבר אירוע מוחי קשה בגיל 57, הוא נאלץ לעבור תהליך שיקום ארוך ומתיש במשך שנים. "הייתי כמו תינוק שמתחיל ללמוד איך ללכת ולדבר", הוא מספר. אבל דווקא האירוע הקשה שעבר גרם לשואף לעשות שינוי בחייו, ובכך גם לשנות את חייהם של מאות הילדים מבת ים וחולון שהוא מאכיל מאז במסעדה מיוחדת לילדים שהקים, בשם "המטבח של מאיר השמן".

בזכות הילדים
שואף בן ה־72 מבת ים, נשוי לאתי, אב לשלושה ילדים וסב לשישה, עסק בעבר בייעוץ מקרקעין. הוא היה מוכר מאוד בתחום ובעל משרד מוביל שעבד עם חברות ציבוריות ופרטיות גדולות. לאחר האירוע המוחי הוא נאלץ לסגור את המשרד מחשש שלא יוכל לעשות את עבודתו כראוי. "ידעתי שאין לי סיכוי לחזור לחיי הקודמים, גם אם אסיים את השיקום בהצלחה", נזכר שואף. "הייתי יכול לתת ייעוץ על דירה אבל אם ראשי לא היה מספיק צלול לקבל את ההחלטה הנכונה, לא הייתי יכול לחיות עם עצמי, אז החלטתי לא לקחת סיכון".

שואף מספר על תהליך השיקום המורכב שעבר. "זה נמשך שלוש שנים, זה התחיל מללמוד ללכת ולדבר, ממש כמו תינוק קטן. ניסיתי לחזור לעצמי צעד אחרי צעד ומילה אחרי מילה. גם אז לא הייתי מסוגל לשבת בבית, וברגע שכבר עמדתי על רגלי התחלתי להתנדב כטבח בבית השאנטי. "בדיעבד, העבודה שם הייתה הפיזיותרפיה הטובה ביותר בשבילי", אומר שואף. "כל היום עמדתי והזזתי את הגוף, והילדים דיברו איתי כל הזמן. גם אם הייתי צריך לומר כל משפט שש או שבע פעמים עד שהם יבינו, הם לא התייאשו והמשיכו לשוחח איתי. בזכותם אני מדבר היום בצורה ברורה, אני הייתי עומד ומבשל והם היו מקשקשים איתי".



בתקופת ההתנדבות בבית השאנטי נחשף שואף לקבצנים שהיו מסתובבים בשוק הכרמל, ליד המבנה שבו פעל בעבר, והוא החליט לפעול להקמת בית תמחוי. כשנבחר לנשיא של עמותת 'בני ברית' בבת ים, ארגון עולמי יהודי לסיוע לנזקקים, העלה שואף את הנושא בפני חברי העמותה.

"אני מתנדב בעמותה הזו מגיל 18, כמו כל משפחתי" אומר שואף. "לאבא שלי, שהיה הנשיא הראשון של 'בני ברית' בבת ים, היה מבנה ברחוב דניאל והוא תרם אותו לעמותה. אני הצעתי שנפתח במקום בית תמחוי אבל חוץ ממני אף אחד לא הסכים לזה. בעבר תרמנו את המקום כמועדון לעולים חדשים והמבנה ממש נהרס, עשו ממנו מועדון למשחקי קלפים ושש בש והזניחו את המקום.

"כשהעליתי את ההצעה, חברי העמותה חששו שזה יגרום עוד נזק למבנה", נזכר שואף. "הם אמרו לי 'רק חסר שתשים בו פצצה וזהו'. אחרי ההצבעה חזרתי הביתה וקראתי בעיתון שיש במדינת ישראל 300 אלף ילדים רעבים. אם זה מזעזע מישהו, אני רק רוצה להזכיר שזה היה לפני יותר מעשר שנים, היום יש כבר מיליון. ביקשתי מחברי העמותה להתכנס שוב והצגתי בפניהם את הכתבה. הצעתי שנקים בית תמחוי לילדים, ולהצעה הזו אף אחד לא התנגד".

חברי מועדון
שואף מספר על הצעדים הראשונים של בית התמחוי. "בהתחלה קנינו מקרר קטן ותנור, וביקשנו מיועצת של בית ספר סמוך לשלוח אליי כל ילד רעב. לא מעניין אותי אם הוא דלפון או עשיר - אם יש ילד רעב הוא מוזמן לעבור אצלנו בבוקר ולקחת כריך, ובסוף היום לבוא לאכול ארוחה חמה. זה התחיל מכיכר לחם ועוף אחד, בהמשך הכמות הוכפלה, אבל עדיין לא הגיעו הרבה ילדים".

השינוי החל אחרי כשנה. "היה כנס היערכות של יועצות לקראת תחילת שנת הלימודים, והיועצת סיפרה שם עלינו", מספר שואף. "בתחילת השנה השנייה התייצבו כאן יותר מ־60 ילדים, ואני לא יכול לתאר לך איזה אושר זה היה. פתאום המקום הזה התמלא בילדים והיינו צריכים להתאים את עצמנו למצב".

למרות ההשקעה הרבה שלו בבית התמחוי, שואף מודה כי הקשר עם הילדים שונה מהקשר שהיה לו כאשר התנדב בבית השאנטי. "עם הנערים שם יכולתי לדבר. אני מאוד אוהב את הילדים שמגיעים עכשיו אלינו, אבל אני לא יודע אם הם אוהבים אותי באותו אופן", הוא אומר בכנות. "הילדים לא צריכים לדעת שהם באים לקבל תרומה, מבחינתם זה מקום שבו הם אוכלים וזהו. אני סוג של עובד שמבשל להם, וזה התפקיד שלי עבורם".

איך מתנהל בית תמחוי לילדים?
"קודם כל אין שאלות, כולם מוזמנים לבוא ואנחנו לא שואלים במה ההורים עובדים או מאיפה הם. ילד רעב לא יכול ללמוד, ולנו חשוב שכל הילדים יהיו שבעים ויוכלו ללמוד. רצינו לתת לילדים הרגשה טובה, אז כל ילד צריך לשלם שקל על ארוחה, ואחרי שנה הוא כבר סוג של חבר מועדון ולא צריך לשלם. הסיבה היא שהילדים לא באמת מבינים שזה בית תמחוי, הם חושבים שהם אוכלים במסעדה לילדים, ואם שילמת אז גם מגיעה לך תוספת אם בא לך, ואין מה להתבייש לבקש. אחרי שנה הם כבר חושבים שהם חלק מהמועדון ולכן זכותם לקבל את הארוחה, זה נותן להם תחושה שהם מקבלים משהו בזכות ולא בחסד".

אלף כריכים ביום
לא רק אוכל יש בבית התמחוי שמפעיל שואף. "עם הזמן הכנסנו משחקים, שולחנות כתיבה להכנ