צילום: קובי קואנקס "את מה שקרה לי באותו בוקר לא אשכח עד יום מותי. זה תמיד חוזר אליי בחלומות, אני רואה רק שחור, שומעת צרחות ומריחה אנשים שרופים. בחלום אני מחפשת את הבן שלי, הוא רק בן כמה חודשים, אבל לא מוצאת אותו. אני צועקת 'הצילו אותי, איפה התינוק שלי?', אבל אף אחד לא עונה".

האירוע שלטענת מריה נגייב רודף אותה בחלומותיה, התרחש ב־28 בדצמבר 2010. שריפה פרצה באחד מקרונות הרכבת בה נסעה, וגרמה לפציעתם של כ־80 נוסעים. הם הצליחו להימלט רק לאחר שחייל ירה בחלונות הרכבת ואפשר לנוסעים המבוהלים לצאת.

על פי כתב התביעה שהמשפחה הגישה השבוע לבית המשפט, נגייב ובנה עידן, שבעת האירוע היה בן שלושה חודשים, סובלים מאז האירוע מנזק פיזי ונפשי ואיבדו רכוש יקר בתאונה. לטענתם, עד היום אף נציג מרכבת ישראל לא יצר איתם קשר והציע פיצוי או סיוע.

אש בקרון
נגייב בת ה־38 עלתה מגיאורגיה לפני כ־12 שנה, מתגוררת בחולון עם בעלה וחמשת ילדיהם ועובדת במשק בית. את אותו יום שמלווה אותה בסיוטיה היא זוכרת בבירור. מריה הייתה בדרכה מביקור בבית הוריה בעכו יחד עם בנה הצעיר, אז רק בן שלושה חודשים. כאשר היו ליד שפיים הבחינה מריה שמשהו רע מתרחש ברכבת. היא מיהרה להרים את בנה בידיה, ולדבריה רק בנס הצליחה למנוע מההמון המבוהל לרמוס אותו.

"שמעתי פיצוץ חזק והייתי בטוחה שזה פיגוע. אנשים התחילו לצרוח וראיתי שמהקרונות לפנינו יוצאים אנשים בריצה ומסביבם עשן שחור. מיד הרמתי את התינוק שלי מהעגלה וממש ראיתי איך רומסים אותה בתוך רגע. כשראיתי את האש נעמדתי וחיפשתי דרך לצאת. אנשים דחפו בטירוף, צרחו כמו משוגעים וכל כך פחדתי שיפילו אותי. למזלנו היה חייל שירה בחלון הרכבת ושבר אותו. אנשים התחילו לצאת דרכו, אבל כולם דחפו ולא הצלחתי להגיע אליו. בשלב מסוים ממש מעדתי והתינוק שלי תחתיי. החייל שעזר לאנשים לצאת ראה את זה ואמר לי לתת לו את התינוק".

לא פחדת למסור את התינוק לאדם זר?
"ברור שכן, מאוד פחדתי לעזוב את הבן שלי, אבל היה ברכבת ריח מחניק וחום גבוה ופחדתי שעוד מעט כולנו נישרף בחיים, אז נתתי לו אותו".



נגייב ראתה את החייל זורק את בנה מהחלון, אך לא ידעה שרגע לפני כן יצאה חיילת מהחלון ותפסה את בנה הפעוט ליד פסי הרכבת. "כשסוף סוף הצלחתי לצאת לא ראיתי את הבן שלי", משחזרת נגייב עם עיניים מלאות בדמעות. "צרחתי 'איפה התינוק שלי? תעזרו לי'. היו בחוץ מאות אנשים, חלק עמדו אבל הרבה היו פצועים, ישבו על הרצפה עם כוויות על הפנים והגפיים. חלק נראו מתים או מעולפים, וזה נראה ממש כמו אחרי פיגוע טרור.

"פתאום ראיתי את הבן שלי בידיים של חיילת ולא יכולתי להפסיק לבכות, פחדתי שקרה לו משהו רע. בגלל שקפצתי בלי החפצים שלי לא היה לי אפילו טלפון. ביקשתי ממישהו להתקשר לבעלי ואמרתי לו שיבוא מהר לפגוש אותנו בבית החולים. האמבולנס פינה אותנו עם אינקובטור, זה לקח זמן כי היו שם מאות אנשים, אבל כשראו שאני עם תינוק נתנו לי לעלות מהר".

"פחד משתק"
בבית החולים המתין כבר אילי, בעלה של מריה, ששמע ברדיו על השריפה והיה בדרכו למקום כשמריה הצליחה ליצור עימו קשר. "חיכיתי לה בחניון של בית חולים 'איכילוב' עם דמעות בעיניים", הוא מספר. "לדעת שאשתך והבן התינוק שלך נמצאים בכזה מצב, זה פחד משתק. אתה לא יודע מה יקרה.

"בבית החולים הבנתי שאיבדנו את העגלה, התיק של מריה והמשכורת האחרונה שלה, אבל זה לא עניין אותי כי הכי חשוב היה שהם בסדר", אומר אילי. "חיכינו שיפנו אלינו מהרכבת, שנספר מה היה, אבל אף אחד לא התקשר. עד היום אנחנו מחכים אבל הם מתעלמים מאיתנו, כאילו אנחנו כלבים ולא אנשים".

איך נראים החיים שלך מאז המקרה?
"כמו חלום בלהות", אומרת מריה. "אני כבר לא נוסעת ברכבות, לא מסוגלת לראות אותן. גם למעליות קשה לי להיכנס כי זה מעלה בי זיכרונות. כל מקום סגור מפחיד אותי ואני מדמיינת שעוד מעט תפרוץ שריפה. כל הזמן אני נאבקת כדי להתנהג בצורה רגילה, אבל זה קשה.

"הכי מכעיס אותי זה היחס של רכבת ישראל", הוסיפה מריה. "אף אחד לא טרח להתקשר לשאול מה שלומי או מה שלום התינוק שלי, לא שאלו אם אנחנו חיים או מתים. אני אמא לחמישה ילדים, מי היה מטפל במשפחה שלי אם הייתי מתה? מי היה מטפל בתינוק שלי אם לא הייתי מצליחה לצאת אחריו מהרכבת הבוערת? בכלל לא אכפת להם, הם רק רצו להשתיק את זה. אפילו לא טרחו להחזיר לי את התיק עם כל המסמכים שלי.

"העגלה החדשה של התינוק שלי נרמסה שם, אבל אף אחד לא חשב להציע סיוע בקניית עגלה חדשה. באתי לישראל כי אמרו לי שכאן טוב, אבל תראי מה הילדים שלי לומדים: שבישראל אם אתה לא צועק ומשתולל - אתה לא משיג כלום".

דימום מוחי
לאחר כמה פניות במשך השנים לרכבת ישראל, החליטו בני הזוג להגיש תביעה בסך 450 אלף שקל לבית משפט השלום בתל אביב. בכת