צילום: קובי קואנקס "פחדת מהמוות?", אני שואלת את מנהל בית חולים 'וולפסון', ד"ר יצחק ברלוביץ', אחרי שהוא מספר בגילוי לב על מחלת הסרטן שהתגלתה בגופו לפני כארבע שנים. מבט עיניו נשלח לעבר שולחן העבודה שלו. "רק הבוקר חתמתי על כמה תעודות פטירה", הוא אומר. "המוות הוא חלק מהחיים. כמי שנמצא במקום הזה כל כך הרבה שנים, כרופא וכמנהל בית חולים, אתה מבין שאין חיי נצח ושאין אדם חסין. המוות הוא חלק מהסיפור הזה של החיים. הפחד לא היה התחושה הדומיננטית שליוותה אותי, היו תחושות אחרות. אני יודע שיום אחד מישהו יחתום גם על התעודה שלי, למרות שאף אחד לא מוכן לזה ולא רוצה את זה".

כבר הורדתם את האפליקציה של mynet?

כשאתה חותם על תעודות הפטירה, היד שלך רועדת?
"היד משתהה. אני חותם על סוף של חייו של מישהו שלא בהכרח הכרתי, שהיה מאושפז אצלי מסיבה כזו או אחרת וכאן סיים את חייו. למישהו הזה היו חיים, משפחה, המון מעגלים שעכשיו עוברים שינוי דרך. אני חותם על משהו סופי, זה לא עוד מסמך שגרתי שחותמים עליו. יש לזה את הרגע שלו ואת הערך שלו. כן, זה חלק מהתפקיד ובתפקיד הזה יש חלקים שהם לא קלים. אנחנו בני אדם על כל המשתמע. אף אחד לא יכול להתנהל כמו רובוט כשמדובר בחיים ובמוות של אנשים".

הפך למטופל
בוקר אחד התעורר ד"ר יצחק ברלוביץ' (65), והבין שהוא בצד השני. אחרי שלושים שנה שבהן נתן מענה רופאי, הן כרופא ילדים והן בשורת תפקידים בכירים במשרד הבריאות, הגיע הרגע שבו נאלץ לפשוט את חלוק הרופאים, להניח את התג בצד ולהפוך למטופל.

"זה התחיל מזה שהרגשתי מאוד חלש ועייף, וירדתי במשקל בלי שום סיבה", הוא מספר. "בשלבים הראשונים שייכתי את זה לעייפות מצטברת ולעבודה קשה, כל מיני תירוצים שאנחנו מתרצים כדי להימנע מבדיקה או מטיפול בעצמנו".

הסנדלר הולך יחף?
"באיזשהו אופן כן. הייתי מודע לכך שמשהו אצלי בגוף לא מתנהל כשורה, אבל העדפתי להניח את זה בצד, כי תמיד יש משהו יותר דחוף לטפל בו. עד שהגיע הרגע שבו אמרתי, צריך לבדוק מה קורה לי. עשיתי בדיקת סי.טי כאן בבית החולים, וכבר משפת הגוף ומהבעת הפנים של מי שערך את הבדיקה הבנתי שמשהו לא כשורה, שהוא רואה משהו, וזה משהו לא טוב. מהר מאוד הבנתי שיש לי גידולים סרטניים בכל מיני מקומות. שני סוגי סרטן. האחד גידול קרצינואיד, שמתקדם באופן איטי בגוף, והשני לימפומה".



איך מקבלים כזו בשורה?
"בשלב הראשון אתה מבין באופן רציונלי ורגשי שאתה חולה במחלות מסכנות חיים שהורגות. בשלב השני אתה נכנס לפעולה, מנסה להיות פחות רגשי ויותר רציונלי ופרקטי, כדי להגיע לתוצאות הכי טובות מבחינת הטיפול. בסרטן מסוג קרצינואיד יש רק שני מרכזים שמתמחים בטיפול, וזה לא בית החולים שלנו, כך שאת כל הטיפולים עברתי במקום אחר. מהר מאוד אתה נכנס למעגל הטיפולים והופך ממטפל למטופל, כולל כימו, מנוחה, תופעות לוואי וכל מה שמלווה תהליך טיפול אונקולוגי".

התגייסות משפחתית
מרגע שעבר, כהגדרתו, "לצד השני", החליט ברלוביץ' לקבל טיפול בבית חולים אחר. "הרגשתי שנכון לי לקבל טיפול בבית חולים שבו אני לא עובד", הוא מסביר. "זה משחרר מתחושת אי הנוחות לשני הצדדים ומנתק אותך מהיותך בעל תפקיד במקום. כשרופא הופך להיות מטופל, הוא נדרש להשיל מעליו את הידע שלו ולסמוך על מישהו אחר, ובהחלט סמכתי. ידעתי שאני בידיים טובות".

ועדיין, אתה רופא, השפה הרפואית מוכרת לך. מונחים רפואיים שלאדם הפשוט נראים בומבסטיים, שגורים בשפתך.
"יש לזה יתרון ויש גם חסרון. אתה מבין את השפה והרבה פעמים מבין גם לעומק מה זה אומר. מצד שני, ההתמחות שלי היא לא אונקולוגית. אתה נמצא בצד השני של המתרס ומשם דברים נראים אחרת".

למשל?
"מצד אחד אתה בנעליים של חולה, ומצד שני אתה לא שוכח את נעלי מנהל בית החולים והרופא שאתה. הסיטואציה הזו זימנה לי את האפשרות לחשוב מה עובר על החולה בזמן הטיפול ולראות את המערכת דרך עיני החולה. נוצרו לי כמה תובנות משמעותיות בתהליך. כחולה אתה רוצה שהטיפול בך יהיה הכי אמין והכי יעיל, ושהתקופה הזו תעבור הכי טוב שאפשר. זה חידד לי את החשיבות הגדולה שיש בליווי החולה מצד בני משפחה או אדם קרוב כלשהו. אשתי הייתה חלק מהתהליך מן הרגע הראשון ועד עכשיו, מה שאפשר תחושה של שותפות עם מישהו, שמקבל את האינפורמציה בצורה יותר נקייה וצלולה. כשאתה חולה המון תחושות רצות לך בראש, ומה שנאמר בשיחה עם הרופא לא תמיד נקלט בתדר הנכון. לאדם המלווה יש חשיבות גדולה בתהליך ובמעקב".

תובנה נוספת של ברלוביץ' נגעה בהידוק הקשר עם הסביבה ועם המשפחה הגרעינית והמורחבת. "פתאום שום דבר לא מובן מאליו", הוא אומר. "הקרובים אליי, שני ילדיי ובני משפחתי התגייסו והיו שם בשבילי. יש בזה משהו מאוד חזק ועוצמתי. אתה עוצר לרגע את החיים ומבין מה משמעות האנשים האלה בחייך ב