צילום: קובי קואנקס "כשאגדל ואהיה בן עשרים, אצא לראות את עולמנו המקסים.
אתיישב בתוך ציפור עם מנוע, אתרומם ואמריא אל החלל, גבוה.
אל השמיים אתרומם ואפרח, עננה אחות לי והרוח אח".
(אברמק קופלוביץ' ז"ל, גטו לודז')

כבר הורדתם את האפליקציה של mynet?

אברמק קופלוביץ' היה בן 13 כשכתב את המילים הללו בשפה הפולנית. הוא לא זכה להיות בן 20, ולא לצאת אל העולם המקסים שאותו דמיין דרך חומות הגטו הבצורות בלודז'. בגיל 14 הוא נרצח שם, ואת יצירותיו ושיריו אימץ לימים אליעזר לולק גרינפלד, שלא פגש בו מעולם, אבל העניק חיים למחברת השירים והמערכונים שאותה מצא במזוודה מתחת למיטה, שם אחסן אותה מנדל קופלוביץ', אביו של אברמק - לימים אביו החורג של גרינפלד.

מאז, פורסמו תכני המחברת ב־15 שפות, היא קיבלה מקום של כבוד ב'יד ושם', עשו עליה עבודת דוקטורט, בפולין קראו רחוב על שמו של אברמק, שהוכרז גם כמשורר לאומי, נטבעו בול ומטבע והאפיפיור אף קיבל ציור שצייר ותלה אותו בחדרו בוותיקן. "מאז שמצאתי את האוצר הזה של אברמק, אני מרגיש שאברמק חי בתוכי, שאני צריך להחיות אותו בכל דרך אפשרית", אומר לולק בן ה־91 מחולון.

הילדים הפכו לשורדים
גרינפלד נולד בלודז', בן יחיד להורים שהתגרשו כשהיה צעיר. "אבי היה סוכן בגדים שנסע ברחבי פולין, ויחד עם זאת חי במחסור תמידי. גרתי עם אמי, הוריה, אחותה, בעלה ושני ילדיהם בדירה שכורה בת שלושה חדרים, בצפיפות גדולה, ויחד עם זאת הייתה תמיד שמחה ואהבה בבית", הוא מספר. "אהבתי את פולין ואת התרבות הפולנית. ההבנה של ציונות ויהדות לא הייתה מושרשת בי. הפעם הראשונה שהרגשתי זאת, הייתה כשנבחרתי כתלמיד מצטיין לשמש כדגלן בטקס הסיום של בתי הספר הממלכתיים, ואבן הושלכה ופגעה בראשי. זו הייתה ראשית ההתעוררות של נאמנותי לפולין, הבנתי שהאבן הזו באה לפגוע בי בגלל היותי יהודי. בתום הלימודים קיבלתי מלגת הצטיינות לגימנסיה הפולנית. אהבתי ללמוד, רציתי ללמוד, אבל המלחמה קטעה את הכל".

כשהגרמנים נכנסו ללודז' בשנת 1939 ניסה אביו של לולק לברוח, אך הגרמנים הפגיזו את הדרכים ואביו ובני משפחתו לא חזרו. "אותנו העבירו לגטו. אלה היו ימים קשים, שבהם נאלצתי לוותר על חלום הלימודים ולעבוד", הוא מספר. "עבדתי כדוור ואחר כך בבית חולים, עד שהוא נהרס ב־1942. בחיים בגטו ראינו הכל, רעב, מחלות, הרג בכל פינה, זוועה אנושית.



"הפחד לא היה קיים. לא התעסקנו בו. שרדנו. כשאתה נמצא בתוך הדבר הזה אתה לא מבין מה קורה, אתה חי את הרגע מתוך רצון לחיות ולשרוד, ההבנה הגיעה הרבה שנים אחר כך. היינו בין האחרונים שפונו מהגטו. הייתי עד להרג של מנדל גרוסמן, צלם הגטו. ירו בו לידי וכיסו אותו. הייתי נער, אני לא בטוח שהבנתי מה זה אומר. ראיתי נשים מוצאות להורג, ראיתי אנשים גוועים למוות ממחלות, ראיתי יריות ברחובות. לא היה זמן להתעכב על זה. אולי זה המזל. אולי אם הייתי פוחד לא הייתי מצליח לשרוד".

באוקטובר 1944 יצאו האנשים בגטו למחנה ריכוז בזקסנהאוזן אוריינבורג, צפונית לברלין, ושם הפרידו בין הנשים לגברים. אמו של לולק נלקחה למחנה הריכוז רבנסבריק. "כשהגעתי למחנה הריכוז, היומן שכתבתי בגטו לודז' נלקח ממני. תיעדתי בו את כל מה שעובר עליי, תיעוד מחשבותיי, רגשות, חלומות. כעסתי, הרגשתי שלוקחים ממני פיסת זיכרון. הייתי בן 19 והפכתי כמו כולם שם למספר. היה רעב נוראי, מוות בכל פינה, קור, מעט לבוש. ידעתי שאמא נמצאת במחנה ריכוז, לא ידעתי מה עלה בגורלה. כולנו היינו רזים ורעבים, מצד אחד אבודים ומצד שני לא נכנעים", הוא משחזר. "בדידות נוראית, כי כל אחד היה שקוע בעצמו. כשהרוסים התקרבו לברלין, כל אלה שנותרו במחנה הוצאו לצעדת המוות בקור נורא ואני ביניהם, בלי אוכל, בלי מים, קור, עייפות. מי שלא עמד בקצב ירו בו.

"אחרי ארבעה ימים של צעדה הבנתי שעוד מעט אנחנו מתים, שחייבים לעשות משהו כדי לברוח, שאין יותר מה להפסיד. ברגע הנכון אני ועוד שני חברים ברחנו ליער, היה חושך מוחלט, אכלנו פטריות ועשבים".

לולק ושני חבריו ניצלו על ידי חיילים רוסים שעברו במקום. "יצאנו מלודז' נערים וחזרנו גברים, יצאנו ילדים עם חלומות וחזרנו אנשים שורדים עם מבט אבוד בעיניים. הבית היה ריק, הכל היה אחרת, זו לא הייתה אותה עיירה שעזבתי. רצתי לבית הדודה ושם ראיתי את אמא, היא ישבה על המדרגות וחיכתה לי. למעט ארבעה בני דודים, כל המשפחה שלי נכחדה. לי היה ברור שאני רוצה לחיות במקום אחר, שפולין היא לא הארץ שלי, רציתי לעלות לארץ ישראל, אבל אמא לא רצתה".

אור בתוך השבר
בנקודת השבר והכאב הזאת הצטלבו דרכיהם של לולק ואברמק. "הוא הגיע לאושוויץ עם הוריו לאחר חיסול גטו לודג'. אמו מיד הופרדה ונשלחה לתאי הגזים, אברמק ואביו הפכו לעובדי כפייה במחנה", מספר גרינפלד. "באחד הימים האב החל