"התקשרתי לאבא ואמרתי שמצאתי את אמא שלו, היו שם גם דודים ואבא התרגש מאוד". כך סיפר אחד מתלמידי בית ספר 'מקווה ישראל' שליד חולון, שלאחר שלוש שנים של תכנונים יצא לאחרונה למסע שורשים באתיופיה יחד עם תלמידים נוספים בני העדה האתיופית. כשהרגע הגיע סוף סוף, הוא הכה בהם בתדהמה. החוויות המשותפות, הפרטיות והאישיות, קירבו בין התלמידים למורשתם, תרבותם ובני משפחותיהם שנשארו באתיופיה, אבל גם בין התלמידים לאנשי הצוות שהשתתפו במסע.

ילדי הדיפלומטים חולבים פרות
כבר הורדתם את האפליקציה של mynet?

"זה חלום של כמה שנים", מספר אלכס כץ, מנהל הפנימייה בבית הספר החקלאי. "הוא נרקם לאחר שתלמידה שלנו ביקרה שם וגם מפקח מהעדה האתיופית המליץ שהנערים והנערות ייסעו להכיר את שורשיהם", הוא מספר.

למסע יצאו 20 תלמידים וארבעה אנשי צוות, לאחר הכנה של קרוב לשמונה חודשים, בהם למדו בכל יום ראשון אחר הצהריים על המדינה ממנה הגיעו הוריהם. תהליך ההכנה כלל הוצאת ויזות וקבלת חיסונים, אך בעיקר עבודת למידה עם המשפחות כדי לאתר קרובי משפחה ותכנון קפדני של המסע.

פנטנש איילין בת ה־16 מספרת שטיול השורשים אפשר לה להיפגש עם דודיה, האחים של אמה, אותם לא ראתה מעולם. "אמא שלי חיכתה מאוד לרגע שאפגוש אותם", היא מספרת. "היינו בקשר בפייסבוק, הם היו הולכים למלונות בהם היה וואי־פיי ואז התקשרו אלינו. כשנפגשנו זה היה מאוד מרגש, התחבקנו הרבה זמן".



לעומת איילין, יבלטן (בבה) צ'קו בן ה־16 עלה ארצה כשהיה קטן ומטרת המסע מבחינתו הייתה להכיר את עברו. "רציתי לראות מה ההורים שלי היו צריכים לעבור כדי להגיע לארץ. לא הרגשתי קשור מאוד למקום, אלא שייך ולא שייך. יש דברים שקשה מאוד לראות שם, בעיקר את הילדים ברחוב". אולם עם כל הקושי שבהתמודדות עם מראות של ילדים רעבים ברחובות, היו גם כאלה שמצאו את היופי שבדברים הפשוטים.

מה שהשפיע במיוחד על מאיר מלסה בן ה־17 הייתה המסירות של הילדים באתיופיה ללימודיהם. "ההתמדה והרצון שלהם ללמוד הם לא דבר מובן מאליו. הילדים שם הולכים במשך שעות רק כדי להגיע לבית הספר והם מעריכים את הזמן שלהם שם. לא מחזיקים אותם בכוח, מי שרוצה לומד ומי שלא - יכול ללכת".

מלסה מסביר שבאתיופיה נהוג שכולם לומדים עד כיתה ז'. לאחר מכן התלמידים הטובים נשלחים לבתי הספר העיוניים והתלמידים הפחות טובים לבתי הספר המקצועיים. גם מבחינת שעות הלימוד, התלמידים הטובים בלבד זוכים להשקעה מצד המערכת החינוכית. "זה נתן לי מוטיבציה ללמוד, לא לקחת דברים כמובנים מאליהם", הוא מוסיף.

מפגש עם סבתא
בעיר גונדר ביקרו רוב התלמידים את קרובי המשפחה שלהם. העיר שהייתה בעבר בירת אתיופיה, מעוז היהודים במדינה, כבר לא מאוכלסת ביהודים רבים. רק כמה בודדים חיים בה אבל מספרם הלא מבוטל של בתי הכנסת שם מעיד על הקהילה שפעם חיה בה.

"ילדים שם רבים על אוכל וכאן אנשים זורקים אוכל", מסביר דניאל דאיצ'ו על ההבדלים בין המדינות. "אין לי זיכרונות מאתיופיה כי עליתי בגיל צעיר אבל זה לא דומה בכלל למה שדמיינתי".

דאיצ'ו פגש באתיופיה את דודו שאותו לא ראה מהילדות. הם נפגשו בכניסה לשגרירות ישראל, במפגש מרגש שריכז את כל התקוות של אביו, שביום מן הימים אחד מבני המשפחה יגיע לבקר באתיופיה. "הם שמחו שלפחות אני נוסע לשם, כי לא כל אחד מהמשפחה שלי יכול לנסוע ולפגוש מישהו משם, זה היה להם חשוב".



בני הנוער מ'מקווה ישראל' הפכו כבר מזמן לחלק בלתי נפרד מהחברה בארץ, אבל באתיופיה הם דווקא היו יוצאי דופן, בתלבושות שלהם, בדרך שבה הם מסתרקים, מתלבשים ומדברים. אי אפשר היה לפספס את העובדה שמדובר בתיירים.

עיברתי מקונן בן ה־18 עלה ארצה כשהיה בן 10, ויש לו עוד זיכרונות מהתקופה שבה חי באתיופיה עם משפחתו. "קודם כל האוכל שם יותר טעים, במיוחד האינג'רה, אבל מה שהכי ריגש אותי הייתה שמחת החיים שיש להם שם. אין להם כלום אבל הם מאושרים".

המפגש שאולי היה המרגש ביותר במסע, היה של בירטוקן אדוניה בת ה־17. היא פגשה את סבתה בבית שבו היא עצמה נולדה, ואותו עזבה כשהייתה צעירה מכדי לזכור. כשהמשלחת הגיעה למקום, הסבתא ההמומה שציפתה לפגוש את נכדתה לבדה הייתה המומה מגודל המעמד.

"ידעתי מראש שאגיע לשם, אבל זה עדיין היה מאוד מרגש", מספרת בירטוקן. "התחבקנו דקות ארוכות בחצר ואז היא הכניסה אותי לבית. התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו שמצאתי את אמא שלו, היו גם דודים במקום ואבא שלי מאוד התרגש".

טקס זיכרון
במסע השתתפו גם אלי מקונן ואנסטסיה סלובודצקי, מדריכים בפנימייה, אלכס כץ מנהל הפנימייה ורונן צפריר מנהל כפר הנוער. לדבריהם, זה היה מסע לקירוב לבבות גם בינם ובין התלמידים.

"היה מרגש לראות את הנתינה של התלמידים שלנו, איך הם היו מוכנים לתת את המעי