צילום: קובי קואנקס לפני עשר שנים הגיעו שי נגרין ושרית אבידר למבנה זמני בחולון, שביקש להפוך לתערוכה ייחודית וחשוכה. בתוך חדרי המבנה הובילו השניים את קהל המבקרים בין חדרים אפלים, כדי שיטעמו משהו מתחושת העיוורון. "כשנפתחה התערוכה אף אחד לא האמין שהרעיון יתפוס כל כך חזק ויצליח ליצור כזה שינוי בתפיסת הציבור את העיוור", אומר נגרין, מחלוצי ההדרכה במקום.

כבר הורדתם את האפליקציה של mynet?

המון דברים קרו בעשור שחלף מאז. ראייתו של שי, שעד לפני שנתיים עוד הצליח לראות מעט, התערערה לחלוטין. הוא נשא לאשה את שרית, והשניים הביאו לעולם שתי בנות רואות. בין לבין, הפכו למנהליה של תערוכת 'דיאלוג בחשיכה', שהספיקה בעשר שנות קיומה לארח 800 אלף מבקרים. "ההצלחה הגדולה של התערוכה ומספרי המבקרים שפקדו אותה", אומר שי, "הפכו את המקום לתערוכת קבע, שעברה בשנה האחרונה למבנה קבוע ומשודרג".
"הקהל שמגיע אלינו מבין שהוא בא לחוויה מסוג אחר", אומרת שרית, "הליווי מתבצע על ידי מדריכים עיוורים, ורק בתום הסיור המבקר נחשף למי שהוביל אותו כל הדרך בחשיכה".

לשמר תמונות וצבעים
אם יש משהו ששי (44) לא אוהב שאנשים שואלים אותו, זה אם הוא עיוור. "אני שי ואני עיוור, אבל אני לא רק עיוור", הוא מתעקש לעמוד על הדקויות. "אחד המסרים שחשוב לנו להעביר הוא, שאדם הוא קודם כל אדם, ויש לו רצונות, חלומות, פחדים ואכזבות. איבוד הראייה הוא מגבלה שהופכת את החיים לאחרים, אבל היא לא הכותרת שלנו. אנחנו לא מגדירים את עצמנו דרך העיוורון, אנחנו קודם כל בני אדם".

שי נולד וגדל בבת ים כילד רגיל לכל דבר. "לא הייתה לי שום בעיה בראייה, התנהלתי בעולם ככל הילדים, שירתתי במשמר הגבול ולקראת סוף השירות החלו להופיע לי כתמים מול העיניים. אחרי בדיקות ובירורים התגלתה אצלי מחלה ניוונית בראייה, שסופה הוא עיוורון. ההידרדרות במצב שלי החלה בעצם בגיל 25, כאשר אז התחלתי לאבד את הראייה".

איך מתמודדים עם זה?
"זה תהליך מורכב וארוך, שבו אתה נדרש בכל פעם להתרגל לסיטואציה חדשה. אתה מאבד את היכולת לקרוא, לראות למרחקים ולזהות דמויות, כשהחלק האחרון הוא תפיסת המרחב. זה החלק הכי קשה, כי הוא מהווה את איבוד הראייה בכלל. האדם בבסיסו הוא יצור סתגלן, ומכוח ההישרדות הוא מתרגל בכל פעם לסיטואציה חדשה".

במהלך השנים למד שי לתואר ראשון בחינוך וסיים לימודי תעודה בהנחיית קבוצות. "לא הגבלתי את עצמי, להיפך, היה לי ברור שאני ממשיך בחיים כרגיל, עושה את מה שאני יכול ומתמודד עם הסיטואציה החדשה. באותן שנים כמובן שחששתי מהעיוורון המוחלט, המחשבה שבוקר אחד לא אראה דבר מאוד הפחידה אותי. ניסיתי לשמר בזיכרון כמה שיותר תמונות וצבעים, במידה ואצטרך להפעיל את הדמיון. עם הזמן הפחד התמוסס".

לפני כעשור הגיע לעבוד בתערוכה. "זה היה בזמנו משהו זמני שהפך לקבוע, ואני מאושר על כך. זה מקום שנותן לי להגשים חלומות, הן ברמה החינוכית והן ברמה הניהולית".

לפני כשנתיים איבדת את הראייה כליל. איזה שינוי זה יצר?
"כשאתה מאבד את יכולת תפיסת המרחב אתה מרגיש תלוי, היכולת להתנייד ממקום למקום הולכת ופוחתת. לקח לי זמן להבין שאני כלוא וחנוק בין עבודה והבית, ממעט לצאת, אם בכלל, למקומות אחרים, לא יכול להתמודד בעולם בפעולות פשוטות כמו ללכת למכולת ולהביא את הבנות מהגן. הרגשתי שאם שרית לא נמצאת איתי, אני מרגיש קצת אבוד. לפני חצי שנה החלטתי לקחת כלב נחייה. זה הדבר הכי חכם שעשיתי. פתאום חזרתי לרחוב לבד, פתאום אני לא תלוי בשרית, אני יכול להגיע לבית הספר של הילדה וללכת ברחוב בלי פחד. תחושת העצמאות שנגזלה ממני, פתאום חזרה אלי".

למה לא עשית את זה קודם?
"האופציה הייתה קיימת בתודעה, אבל כנראה שלא הבנתי עד הסוף עד כמה זה יכול לשרת אותי. בנוסף, מדובר בתהליך ארוך. זה לא שבוקר אחד מביאים לך כלב והכל בסדר, זה תהליך של התחברות. את צריך ללמוד את בעל החיים והוא אותך, ובהתחלה לא רציתי להיכנס לזה".

אולי פשוט חששת להודות בכך שאתה עיוור.
"הסתגלתי לסיטואציה שאני מוגבל, לא חשבתי על האופציה שאני יכול להיות מוגבל עם הקלות. לא ממש הבנתי את משמעות התהליך. ההיפרדות מהעצמאות היא תהליך וההיפרדות מהתלות היא תהליך נוסף".

להיכנס בעיניים פקוחות
שרית (37) נולדה וגדלה בראשון לציון עם קוצר ראייה בלתי פתיר. "משקפיים לא יכולים לעזור לי", היא אומרת. "יש לי תעודת עיוור ואני רואה ממרחקים מסוימים בלבד. המצב שלי הוא סטטי, הוא לא יכול להידרדר לעיוורון מוחלט".

בגיל צעיר היא אובחנה כילדה מחוננת, אבל גירושי הוריה, כשהייתה בת 9, הפכו אותה לדבריה לילדה מרדנית שבעטה במוסכמות. "ברגע שנלקחה ממני המסגרת הראשונית בעטתי בכל דבר אפשרי", היא מספרת, "הייתי ילדה דעתנית ולוחמנית, שלא ממש התעסקה במגבלת הראייה. ידעתי שאנ