צילום: קובי קואנקס הילד שחלם להיות כדורגלן, נע בתזזיתיות במפעל רחב הידיים שלו, בין רעשי המכונות ועשרות העובדים ובין ארונות האמבטיה והלוקרים המיוצרים "כאן ולא בסין". אבי קפצן מרגיש כמו בבית בחדר המעבדה שלו, בו הוא שוקד על המצאותיו, שכל אחת מהן משמחת אותו כמעט כמו הבקעת גול. לאחרונה הוא זכה במקום הראשון בתערוכה המובילה בעולם בתחום הניקיון וההיגיינה "ISSA INTERCLEAN" על פיתוח מתקן מגבות בד לניגוב ידיים בחדרי שירותים ציבוריים, הכולל גם מכונת כביסה, מייבש ומגהץ, ומאפשר להשתמש במגבת ללא הגבלה.

האיש שבונה מכונות חכמות שלא עושות כלום
כבר הורדתם את האפליקציה של mynet?

אבל עם כל הכבוד למגבת המתכבסת בכוחות עצמה, גאוותו האמיתית של קפצן בן ה־58 היא דווקא ה'פראש קאפ', מכונה להדחת כוסות. כשהוא מפרט את יתרונותיה, הוא נשמע מתלהב כאילו שמדובר בבן משפחה אהוב.

איך נולדה ההמצאה?
"זה היה בימים שגרתי בקיבוץ ועבדתי בכתר פלסטיק. אף פעם לא הבנתי למה הכיור מלא בכוסות שאף אחד לא מוכן לשטוף, ולמה כדי להוציא כוס אתה צריך לדלות אותה מתוך הערימה ולהיגעל. מאחר וגרנו בקיבוץ, הכרתי את מכונת שטיפת הכלים הענקית. יום אחד נפל לי האסימון כשפתאום שאלתי את עצמי, אם זה עובד במכונה הגדולה, למה שלא תהיה מכונה קטנה כזאת על השיש במשרד, שפשוט תשטוף את הכוסות?".

השאלה הדהדה בראשו, ותוך זמן קצר החל קפצן לבנות את הסקיצה על הדשא בקיבוץ. בחלוף ארבע שנים של ניסיונות, תהיות וטעויות, המכונה שווקה בהצלחה ל'מי עדן'. בימים אלה הוא עובד על שידרוג הפיתוח. "הראש שלי כל הזמן עובד על יעילות המוצרים", הוא אומר.

מציאות בועטת
קפצן, נשוי, אב לשלושה בנים וסבא לארבעה נכדים (פלוס שניים בדרך), הוא מנכ"ל חברת 'אמבין', שהמפעל שלה ממוקם באיזור התעשייה בחולון. בשעות הפנאי הוא מנגן על סקסופון עם להקת רוק מהרצליה, אבל בכל עת הוא עסוק בהמצאה הבאה. הוא נולד בשכונת התקווה בתל אביב, בן שני למשפחה בת שש נפשות. "אבא הוא ניצול שואה ששרד את המחנות ועלה לארץ לבדו בגיל 13. אבא עסק בתחום הנירוסטה, היה לימים הספק של משרד הביטחון ואחד היצרנים הגדולים בארץ. כיום הוא בן 90 ועדיין עובד וצלול".

קפצן היה ילד שובב, שאהב בעיקר לשחק כדורגל. "שיחקתי במכבי תל אביב והייתי שחקן טוב, אבל להוריי היה חשוב שאלמד ואנגן. בגיל שמונה התחלתי לנגן בכינור ולמרות כישרוני המוזיקלי, אהבתי יותר את הדשא ואת הכדור. בזמנו, על פי התפיסה של הוריי, רק פושטקים שיחקו כדורגל. המאמן היה מגיע אלינו הביתה בניסיון לשכנע אותם שירשו לי לשחק והם לא הסכימו. יום אחד הגיעו למגרש רק כדי להבין במה מדובר ושמעו קללות וצעקות מכל עבר. באותה שנייה נגמרה קריירת המשחק שלי. הם הוציאו אותי מהקבוצה ועד היום אני לא סולח על זה. אין תחושה יותר משכרת מהבקעה של שער. במקום זה המשכתי לנגן בכינור, ללמוד, לשחק כדורגל בשכונה עם החברים וללכת לצופים. בהמשך עברנו לדירה בכיכר המדינה. אפשר להגיד שלא היה חסר לנו דבר".

היום שאחרי ההפצצה
את שירותו הצבאי עשה קפצן בנח"ל המוצנח, ומיד לאחר מכאן נרשם ללימודי הנדסת מכונות. בשנת לימודיו השנייה נקרא בצו 8 להצטרף לחבריו בלבנון. "מאחר והוקפצתי באמצע הלילה לקחתי איתי ספר לימוד למבחן שהיה אמור להתקיים בהמשך השבוע", הוא מספר. "ביום השישי ללחימה נכנסנו לחניון לילה, התפרשנו מסביב והיריות לא פסקו. מכל כיוון ירו עלינו והפחד היה גדול, לא היה לאן לברוח. באמצע הוואדי התחבאתי יחד עם חייל נוסף בתוך זלדה ושמענו בחוץ את ההפגזות. חשבנו שנכון יהיה לסגור את הדלת, ובשנייה שקמתי לעשות את זה, נחתה פצצה על דלת הזלדה, ושנינו נפגענו".

מה אתה זוכר מאותם רגעים?
"אני זוכר את עצמי עם רסיסים ודם בכל הגוף, עשרות קילומטרים בתוך לבנון. בקשר שמעתי צעקות שזקוקים לפינוי כי המצב שלנו אנוש. חשבתי שאני עומד למות בידיים של החובש. אחר כך עברו עלינו שש שעות של נסיעה ברכב בתנאים לא תנאים. במהלך השעה החמישית הפצוע השני נפטר. אותי הצליחו להציל. כשהגענו לנקודת הפינוי הסופית פתחו לי את החולצה ובין כל הדם והרסיסים מצאו את הספר שהיה על הגוף שלי, הספר שהציל אותי בעצם".
קפצן השתקם, הבריא, סיים את לימודיו ואפילו עבר את המבחן המדובר בהצטיינות. כבר אז, במהלך לימודיו, המציא את הפטנט הראשון שלו, שנמכר בשוק.

מה הייתה ההמצאה הראשונה?
"שקע עם לחצן מיוחד שדוחף את השקע פנימה ואת התקע החוצה ויכול למנוע התחשמלויות. הפטנט נמכר לחברת 'דיק', והבעלים הסכים לקנות את הפטנט בתנאי שאעבוד בחברה. עבדתי שם כמהנדס פיתוח ומנהל ייצור. משם עברתי לנהל את מפעל עץ לבוד, שעזר לי להבין את תעשיית העץ ובכלל".

עסק משלי, לטוב ולרע
בוקר אחד קיבל קפצן, שעבד כמנהל חברת 'פרשקאפ', הודעה ששינתה את חייו. "אשתי