צילום: קובי קואנקס רגע לפני שאנחנו עוזבים את ביתו של אברהם לינהרט (76) מחולון הוא מבקש מאיתנו להמתין רגע והולך לחדר העבודה. בידיים רועדות הוא מוציא קופסת קרטון ומבקש להראות לנו את תכולתה. ברגישות מופלאה, כאילו נגע בתינוק שזה עתה נולד, הוא מוציא חלוק מפוספס וקרוע שעליו טבוע מספר. "את החלוק הזה מישהו לבש בשואה", הוא מלטף את הבד כאילו יכול לחוש את חום הגוף העולה ממנו ולשמוע את סיפורו של הלובש. "אין לי מושג למי זה שייך", הוא מודה, "אבל אני יודע שבתוך הבגד הזה התהלך אדם".

כבר הורדתם את האפליקציה של mynet?

את החלוק, כמו את יתר הפריטים הרבים שבביתו, קנה לינהרט במכירה פומבית או באחד השווקים, והוא מונח אצלו למשמרת, כמו יתר האוספים. שלושה אוספים עיקריים יש לו, וכולם מסודרים בסדר מופתי, מאופסנים באלבומים, מקוטלגים לקטגוריות ומהווים חלק בלתי נפרד מאישיותו.

בארונות שבחדרי העבודה שלו מסודרים 160 אלבומים של בולי ספורט, שבהם מצטופפים 150 אלף בולים מתקופות שונות. לצידם אוסף מרשים של אירועים, מכתבים ואנקדוטות ממאה השנים האחרונות במדינת ישראל, הכולל מכתבים אותנטיים בכתב יד שנכתבו על ידי אישים חשובים. אל אלה מצטרף אוסף נוסף ונדיר של מסמכים מתקופת השואה. מכתבים שנכתבו בזמן המלחמה לצד תמונות נדירות, כתובים בכתב יד על דפים, מהולים בתקווה וברצון לחיות. את כל ההיסטוריה הזאת, של האנשים, הסיפורים והמדינה, מלקט ומתעד לינהרט, שבקיא בכל פרט ופרט, שחי ונושם כל מסמך ושמטפל בכל פריט כאילו היה בן משפחה קרוב שזקוק לאהבה.

אין זמן, אין גיל
הוא נולד בארץ ועד גיל שמונה גדל בכפר סבא בין עצי התפוזים. הבכור במשפחה בת ארבע נפשות. "כשהייתי בן שמונה עברנו לגור בחולון ומאז אני כאן", הוא מספר. "החיים שלי מתחילים כאן כמו גם ההיסטוריה של עם ישראל. במלחמת העצמאות הייתי בן עשר, ילד מפתח ככל הילדים של אז. חולון הייתה מוקפת בערבים ולמדנו לחיות עם כדורים שורקים מעל הראש. חווינו את ההפצצות על חולון, ראינו מטוסים מעל הראש והתחבאנו תחת עצי הג'ומס (שקמים, ל"ס)".

הוא למד בבית הספר ביאליק, שנקרא בזמנו בית חינוך א', וסיים את לימודיו בתיכון קוגל. "הייתי נער של תנועת נוער, ניגנתי באקורדיון ושיחקתי כדורסל בהופעל חולון", הוא מספר. על חלומו להיות שחקן כדורסל ויתר לטובת האידיאולוגיה ליישב את הארץ ופנה לגרעין שייסד את קיבוץ יטבתה שבערבה. אחרי השירות הצבאי סיים את לימודי התואר הראשון במדעי החברה, היסטוריה כללית ומדעי המדינה והחל לעבוד בוועד הפועל של ההסתדרות. הוא מונה למנהל הלשכה של ירוחם משל ומשם עבר להסתדרות האקדמית עד הפנסיה, בתפקיד סגן מזכ"ל ההסתדרות ומנכ"ל קרן ההשתלמויות. לימים הקים בחולון בתמיכת ראש העירייה והמנכ"לית את 'בית האקדמאים' בעיר.

את רעייתו שרה, מורה במקצועה, הכיר בשנת 66'. לפני 48 שנה נישאו. יש להם שלושה ילדים, שלושה נכדים ובית מלא בציורים מעשה ידיו. "כשקנינו את הדירה הזו הקירות היו ריקים וכסף לא היה. רכשנו תמונה כדי לקשט את הסלון והיא הייתה נורא יקרה, אז אמרתי שאני אצייר. עד אז לא נגעתי במכחול. התחלתי לצייר ופתאום יצאה ממני יצירה שלא ידעתי על קיומה".

מלבד תחביב הציור, אהבתו הראשונה היא מוזיקה. "תמיד ניגנתי באקורדיון, אהבתי מוזיקה. בגיל 16 וחצי מצאתי את עצמי מלחין שירים ונהנה מזה. לפני השחרור התחלתי לכתוב שירי אהבה ושירי מולדת, אבל לא היה מי שישיר אותם ויעבד אותם. יום אחד התקשר אליי שלמה צח ואמר ששמע שאני כותב. הוא לקח שניים מהשירים, וגם אם אלה לא יצאו לבסוף לפועל, איכשהו קיבלתי את החותמת שאני שווה משהו".



תחביב כתיבת השירים ליווה אותו מרבית חייו, אך נזנח לטובת גידול הילדים והעבודה שדרשה ממנו שעות על גבי שעות. "כתבתי במהלך השנים 60 שירים, 14 מהם לילדים. לפני שש שנים, כשיצאתי לפנסיה, רעייתי אמרה לי 'זה הזמן לעשות עם זה משהו'. מסרתי את התוכן למעבדים מקצועיים, שהפנו אותם לזמרים, והתגובות היו מצוינות".

בתקופת צוק איתן השיר שכתב, 'הגידי לי אמא', זכה להישמע בתחנות הרדיו השונות. "זה נתן לי תחושה שהכול אפשרי", הוא אומר. "עכשיו עומד לצאת שיר שני שלי וזו שמחה גדולה, שיר אהבה משולב עם רוק".

בגיל 76 החלטת לפצוח בקריירה מוזיקלית?
"למה לא? לשירה אין זמן ואין גיל. לכתוב שירים תמיד אפשר, רק צריך מישהו שישיר אותם. אם זה זוכה להכרה, הרווח הוא של כולם. זה סוג של הגשמת חלום שיש לי מאז שאני צעיר".

השירים שלך כתובים בשפה גבוהה. יש להם רלוונטיות לדור של היום?
"אלה שירים שנכתבו מן הלב. נכון ששפתם גבוהה ועשירה, אך אולי זה הזמן לעשות שינוי במלל המושמע היום ברדיו. יש מקום בעיניי לכולם. שירי אהבה היו רלוונטיים ויהיו רלוונטיים תמיד, כמו שירי שלום, מלחמה ותקווה. אם זה מצליח ל