צילום: מהאלבום המשפחתי "גל אהב לטייל, הוא עשה את החלק הצפוני של שביל ישראל לפני שהתגייס ובכל הזדמנות טייל. אנחנו רוצים להקים פינה שתהיה לא רק פינת זיכרון אלא פינה לשימוש המטיילים, נקודת תצפית שתספר את הסיפור של גל".

שמחה עצובה: חודש וחצי אחרי נפילת בניה רובל ז"ל - האח נישא
כבר הורדתם את האפליקציה של mynet?

אלמוג חיטלמן, בת זוגו של סמל ראשון גל בסון ז"ל מחולון, לוחם בחיל ההנדסה שנהרג ברצועת עזה במבצע צוק איתן, פועלת בימים אלה יחד עם משפחתו לגיוס כספים עבור הקמת אתר תצפית, שבו יסופר סיפורו של גל. חיטלמן אומרת כן מי שהכיר את גל (בן 21 במותו) היה מבין מדוע חשוב שהאתר גם ילמד על ארץ ישראל היפה, יראה אותה במלוא הדרה ויספר את סיפור אהבתו של גל אליה.

לא ויתר לעצמו
השניים למדו באותה שכבה בתיכון, אבל רק אחרי סיום הלימודים הקשר ביניהם התהדק. "היינו ידידים קרובים במשך שנתיים", מספרת אלמוג. "כשסיימנו את בית הספר וכולם התחילו להתפזר המשכנו להיפגש וככה הפכנו לזוג".

כדי להבין עד כמה אותה נקודת תצפית שאלמוג והמשפחה רוצים להקים לזכרו של גל מתאימה לאישיותו ולדמות שהיה, צריך להבין את מסלולו בצבא ובחיים האזרחיים. "גל החליט שהוא יהיה הכי קרבי שיש והתאמן לפני הצבא, רץ בחולות של חולון אחרי העבודה כדי שיהיה לו כושר קרבי".

אלמוג עצמה התגייסה אחרי תום הלימודים בחודש יולי ליחידת 8200 במודיעין. גל עשה גיבוש לשייטת 13 כחודש לאחר גיוסה, אך לא עבר אותו. אחרי זמן מה, ולאחר שדורג במקום גבוה בגיבוש לשייטת, גל החל את הגיבוש לסיירת מטכ"ל.

"בגיבוש הזה הוא מתח רצועה והיה צריך ניתוח, אז הוא לא התגייס במועד וקיבל הודעה שהוא התקבל להנדסה קרבית. אחר כך הוא התקבל ליהל"ם (יחידת הנדסה למשימות מיוחדות), זה היה מסלול של שנה וארבעה חודשים. בהתחלה הוא מתח רצועה בכתף ולמרות שהפציעה הייתה חמורה ואמרו לו שיהיה לו קשה לעשות מסעות, הוא לא היה מוכן שיוותרו לו. אם כולם היו צריכים לסחוב אלונקה על שתי כתפיים, גל היה סוחב על אחת.

"לקראת סוף המסלול הוא עיקם את הקרסול ואמרו לו 'אתה פצוע, לא תוכל להמשיך ואתה יורד מקרבי'. גל הפעיל את כל מי שהיה יכול כדי שלא יוותרו לו. הוא לא יצא מהוועדה עד שאמרו לו שהוא יכול להמשיך".

החיים נתקעו
חבריו של גל זוכרים משפט שנהג לומר תמיד, ואף כתוב על מצבתו: "מי שלא נשם אבק דרכים לא ישאף הרי פסגות".
אלמוג: "הוא האמין שבמלחמה אתה צריך לתת מעצמך. את סיכת הלוחם שלו היה אמור לקבל ביום שבו נכנס לעזה, אבל הוא כבר לא קיבל אותה".

היו לך פחדים שהוא לא יחזור?
"אנשים תמיד אומרים שיש איזו תחושה מקדימה אבל לי לא הייתה, לא הרגשתי כלום. האמנתי שלא יקרה לו כלום ושהוא חסין. היו לי הרבה חברים, ידידים ומשפחה וכולם לחמו. דאגתי לכולם אבל לא האמנתי שיקרה לו משהו, לא האמנתי שיצליחו לנצח את האופי העקשן שלו".

את זוכרת את רגע ההודעה על נפילתו?
"זה היה בשבת בבוקר, הוא נהרג ב־25 בחודש בצפון הרצועה. באותו סוף שבוע יצאתי להתאווררות מהבסיס, ותכננתי לחזור כדי לעזור. בבוקר התקשרה אליי שכנה של המשפחה של גל, ואמרה שהיא שומעת שמישהו מחפש את המשפחה שלו ואין אף אחד בבית. אימא של גל ואחותו לא היו, הם ישנו אצל הדודים. השכנה שמעה אנשים דופקים בדלת, ראתה את קצין העיר והתקשרה אליי. אני זוכרת ששמעתי אותה צורחת ובוכה, אמרה שקצין העיר פה. הבנתי באותו רגע שלא מדובר בפציעה ונסעתי לשם.



"הגעתי תוך חמש דקות והמשפחה עוד לא הייתה בבית, הלכו להביא אותם. חיכיתי, אני לא זוכרת מה הרגשתי, לא ידעתי מה לעשות, ניסיתי להתקשר לבתי חולים לברר אם יש פצוע. התקשרתי למשטרה, התקשרתי לקצינת נפגעים והבנתי שמשהו רע קרה. קצין העיר הגיע אחרי חצי שעה. אחרי כמה שעות כל הבית התמלא. אני זוכרת כל רגע, כל סיטואציה, אני זוכרת איפה עמדתי כשהודיעו לי, הרגשתי שאני עומדת להקיא, ואני זוכרת את כל השבעה".

איך התמודדת עם המצב בחודשים האחרונים?
"אמרתי לחברה טובה אחרי השלושים, שהתקופה הזו הייתה כאילו אני על מורפיום, לא מבינה מה קורה, ועכשיו אומרים זהו, את לא מקבלת יותר מורפיום, תתמודדי עם הכאב. כל שבוע שעובר נהיה עכשיו קשה יותר, הכאב לא מרפה, הוא מחמיר כי עם הזמן השוק של ההתחלה והטשטוש נעלמים ואתה נשאר להתמודד עם זה. השגרה נמשכת, החיים נמשכים וחזרו לתלם, ואתה נתקעת, כבר שלושה חודשים עומד באותו מקום".

לא אחת עולה שאלת מעמדן של החברות השכולות. יש איזו הרגשה שדחקו אתכן הצידה. את מרגישה ככה?
"אני והמשפחה של גל בקשר טוב מאוד, הם היו חשובים לי מאוד לפני ומאוד חשובים לי עכשיו. אני שומרת איתם על קשר, הם משפחה מדהימה ותומכת ונותנים לי להיות חלק בכל דבר. זה לא שהכאב שלי הוא שונה, אבל מבחינת הסביבה זה קשה כי מעמידים או