ביום קוראים לו אבי ויש לו שיער מתולתל וזיפים על הלחיים. הוא לובש מכנסי טרנינג ויוצא ללמד סלסה בדרום תל אביב. כשהשמש שוקעת הוא הופך לנוי. הלחיים מגולחים למשעי, הפנים מרוחות במייק־אפ ושלל גווני איפור צובעים את התווים העדינים. על התלתלים הוא עוטה פאה חלקה, לובש שמלה אדומה, נועל נעלי עקב, מצטייד בתיק צד ויוצא להרוויח כמה שקלים, בדרך אל הניתוח המיוחל.

תערוכה על מיניות מרגיזה את החרדים
כבר הורדתם את האפליקציה של mynet?

נוי הגיעה לארץ לפני שלוש שנים מאריתריאה, מקום שבו ידעה שהחלום להפוך לאישה עלול לגרום למוות אלים. כאן, במדינה הדמוקרטית, האמינה שתוכל להיות כל מה שתרצה, בלי לקחת בחשבון שגם כאן החברים האריתראים מחכים בכל פינה ומפליאים את מכותיהם. כבר יש חתך בראש, צלקת בגבה ויד שנשברה פעמיים, אבל כל זה לא שובר את נוי. לפני שלושה חודשים ארזה מזוודות ועברה לגור בחולון עם לילך, גם היא טראנסג'נדרית שעובדת בזנות לטובת הניתוח המיוחל. שם, בדירה הסמוכה לאיזור התעשייה, הם אוספים שקל לשקל, בתקווה שיום אחד יזכו לחיים מאושרים, בלי להתחבא או לעבוד בכביש.

רוצים לדבר? תשלמו
כשיורד הלילה על איזור התעשייה בחולון והוא מתרוקן מפעילויות היומיום, אך רחוב הפלד דווקא מתעורר לחיים. יודעי דבר מכירים אותו כ'רחוב הזונות'.
השעה עשר בלילה. אנחנו עוצרים את הרכב בתחנת האוטובוס בפינת הרחובות הפלד והמלאכה. אחד הטראנסג'נדריות ניגשת אלינו בחריצות. בחולצת טריקו ורודה, ממנה מבצבצת המרפסת, במכנסיים קצרצרים ובנעלי עקב גבוהות, היא מתקרבת ומציעה את מרכולתה ב־100 שקל. כשאנחנו מבהירים שאין לנו עניין בשירות אלא רק בדיבורים, היא מתרחקת מאיתנו על עקבים גבוהים. "זמן זה כסף, רוצים לדבר? תשלמו".

המתחם, שתמיד משך אליו זונות וסרסורים, ידע מעט שקט בשנים האחרונות, אך לאחרונה חזר והפך לאיזור משגשג ומלא חיים. אלא שהפעם הנוף השתנה. לצד זונות בודדות ממין נקבה, חולשים על השטח טראנסג'נדריות שברחו מדרום תל אביב, בתקווה להרוויח כאן את הכסף שיקרב אותם אל החלום: ניתוח לשינוי מין. חלקן כבר עברו את הניתוח, וממשיכות להתפרנס "בדרך הקלה", כהגדרתן.

בשעה תשע וחצי בערב התנועה באיזור ערנית. מצד אחת הטראנסג'נדריות, החטובות והמטופחות, עד שלא ממש ניתן להבחין שמדובר בגבר. לצדן עובדות הזונות הוותיקות, שהשנים הותירו בהן חותם. מדברים על דו קיום? נסו לחפש אותו באיזור התעשייה.

"אישה בגוף של גבר"
נוי בת ה־25 נולדה באריתריאה, כבן הקטן למשפחה בת חמש נפשות. "גדלנו בכפר בתנאים שבארץ לא מכירים", היא מספרת בעברית רהוטה. "רוב הזמן היינו ברחוב. אני הייתי הילד הקטן של אמא, כזה שצמוד לה לסינר. את אבא שלי לא ממש הכרתי, הוא ישב בבית הסוהר. 15 שנה אמא חיכתה לאבא, וכשהוא הגיע הוא עשה לה עוד ילדה, הלך לסודן ושם מת. אלה היו החיים שלנו, בלי כסף, בלי כלום. כשהייתי קטן הייתי משחק בבית עם הבגדים של אמא. לובש שמלה, חזייה, נעליים. פעם אחת האחיות שלי תפסה אותי והרביצה לי עד שירד לי דם. באריתריאה זה אסור, גבר הומו הולך לבית הסוהר, גבר קוקסינל הורגים. אין דמוקרטיה, אין חופש, אם אתה בן תישאר בן".

ולא פחדת שיהרגו אותך?
"פחדתי, אבל גם ידעתי שאני רוצה להיות אישה, שאני לא באמת בן כמו כל הבנים. אף פעם לא הייתי חזק, לא התעניינתי בכדורגל ובמכות. אהבתי, ואני עדיין אוהבת, לרקוד ולהתלבש יפה ולעצב את השיער. אני אישה בגוף של גבר".



על צג הטלפון הנייד של נוי יש תמונה של בחור. "זה אני, כשאני לא עם הבגדים האלה, ככה אני נראה. את רוצה לראות את הילד והאישה שלי?", היד כבר מזפזפת באלבום הדיגיטלי.

"כשהייתי בן 16 הכריחו אותי להתחתן עם בחורה. אמא שלי אמרה שאני הבן היחיד שלה ואני חייב להתחתן ולהביא ילדים לעולם כדי להמשיך את השושלת. אז התחתנתי", מסבירה נוי ומציגה תמונת חתן וכלה לבושים בלבן.

דווקא נראה די מאושר בתמונה.
"זה רק נראה. היא אישה טובה, אבל אני פשוט לא יכול להיות עם נשים".

אבל יש לכם ילד משותף.
"הילד שלי בן ארבע, שלוש שנים לא ראיתי אותו", מראה נוי את תמונת הילד הקטן. "פתאום הבנתי שאני חיה בשקר, שלא טוב לי, שאני רוצה להיות מי שאני. המצב הכלכלי בבית היה קשה מאוד, צריך היה לעזור בפרנסה ואני הרגשתי שאני בכלא, לא יכול לעשות מה שאני רוצה, לא יכול להיות מי שאני. ככה החלטתי לבוא לישראל. שמעתי שכאן יש דמוקרטיה ושאפשר להיות מה שרוצים, להרוויח כסף ולשלוח הביתה".

דרך מצרים הגיעה נוי לארץ והתמקמה בדרום תל אביב. "קצת ניקיתי בתים, עבדתי במטבח ובעבודות מזדמנות, ואז, כששמעו שאני יודעת לרקוד, התחלתי ללמד ריקוד פעמיים בשבוע".

ומתי התחלת לעבוד בכביש?
"חברות אמרו לי שאפשר לעשות בזה כסף, אבל בהתחלה פחדתי שירא