מורן מזור זוכרת היטב את הרגע הזה, לפני שנה, בתחרות האירוויזיון, את הביצוע בחצי הגמר לשיר 'רק בשבילו', ואת הציפייה מורטת העצבים שאחריו. "הגעתי לשם מלאת ציפיות, להחזיר את כבודה האבוד של ישראל בתחרות", היא אומרת, "הגעתי נקייה, לא האמנתי שפוליטיקה יכולה להיות מעורבת בתחרות שירה".

לכל החדשות והסיפורים - הורידו את אפליקציית mynet

היית אופטימית?
"החמיאו ופרגנו לנו בזמן השידור, וגם מאחורי הקלעים כולם היו בטוחים שנעלה לגמר. כשהגיע שלב הניקוד והבנתי שאנחנו בחוץ, זה היה רגע של אכזבה קשה ותחושת כישלון. כמובן שיש את הרציונל שאומר שצריך לקחת הכל בפרופורציה, אבל אי אפשר לנתק את הרגש".

לא חסכו ממך ביקורת.
"הייתה ביקורת מכל כיוון. דיברו על המראה שלי, על השמלה שלי, על זה שאני מלאה. לא הבנתי למה אנשים מתעקשים להתעסק במראה שלי, הרי השיר טוב, זה לא מה שחשוב?".

נשארת עם טעם מר של אכזבה?
"מאוד גדולה. כאדם קשה לי עם הפסדים וזה היה הפסד צורב. רציתי שיתגאו בי. חשבתי שאין כזה דבר פוליטיקה, ששיר טוב יעבור ולא משנה מאיזו מדינה אתה מגיע, אבל הנה, השנה, גם מיי פיינגולד לא זכתה, והיא רזה, וגם התלבשה אחרת, אבל לא עלתה לגמר. ואז הבנתי שאין קשר, כי באמת יש מניעים פוליטיים".

חנונה, אבל זמרת
מזור בת ה־23 נולדה וגדלה בחולון, בת בכורה למשפחה בת חמש נפשות. "הייתי ילדה חנונית, כזאת שחורשת ומקבלת ציונים גבוהים. בבית הספר היסודי 'שז"ר' הייתי חנונה, שמנה עם גבה אחת ושיער לא ברור. מעגל החברים שלי היה מאוד קטן. לא הייתי מסמר הכיתה ולא זאת שממהרים לרצות להיות לידה. בקיצור, הילדה השמנה הקלאסית. מגיל ארבע למדתי לנגן על פסנתר, וכשעליתי לחטיבה היה לי ברור שאני רוצה להתקבל למגמת מוזיקה בקמפוס 'קריית שרת'. הגעתי לבחינות והרכזת שאלה אותי אם אני יודעת גם לשיר. האמת היא שזה לא היה החלום שלי, וגם לא חשבתי בכיוון, אבל מכיוון שאני מוזיקאית השירה שלי מאוד מדויקת. שרתי, והרכזת מיד אמרה לי, 'את חייבת להיות זמרת'. עד כיתה י' ניגנתי ושרתי. בכיתה י' התחלתי רק לשיר".

זה שינה משהו ביחס החברה אלייך?
"מאוד. אמנם נשארתי, גם בחטיבה וגם בתיכון, אותה ילדה שמנה, בתוספת גשר וחצ'קונים, אבל משהו בביטחון העצמי שלי השתנה. הבמה פתחה אותי למקום אחר. פתאום הרגשתי נכון. משהו בכישרון ובקול גרם לאנשים לרצות להתחבר אליי, להיות חברים שלי".

איך את מסבירה את זה?
"אני חושבת שאנשים באופן טבעי רוצים להיות קרובים לאנשים מוכשרים, שמקבלים במה. לי זה עשה טוב, זה פתח אותי לעולם אחר לגמרי שלא הכרתי בבית הספר היסודי".

קצת עצוב שנותנים צ'אנס לבנאדם רק כי פתאום הוא על הבמה.
"נכון, אבל זה כנראה הטבע האנושי. אנשים אוהבים להיות ליד אנשים שהכישרון שלהם בא לידי ביטוי והם מקבלים פידבק חיובי מהסביבה. זה מסיר את החומות של החיצוניות. החברה שלנו אכזרית, היא שופטת ושמה דגש על המראה החיצוני. מי כמוני יכולה לספר על זה. בתוכנית אמרו לי שאני נראית כמו הספרנית, אחר כך דיברו בלי סוף על זה שאני שמנה, וגם כשנסעתי לייצג את ישראל הייתה ביקורת על השמלה ועל המשקל שלי".

וזה הוציא אותך מדעתך?
"אין ספק שהמראה החיצוני חשוב, אבל אני לא הולכת להשתנות. ניסיתי להופיע בלי משקפיים וחזרתי אליהם מהר מאוד, כי זה המראה האהוב עליי. אני לא אצום כדי להיות הזמרת השדופה. הזמרת המצליחה ביותר בעולם, אדל, היא לא בדיוק דקיקה. המראה החיצוני שלי לא מעסיק אותי בכלל, הוא מעסיק את הסביבה, את אלה שמחפשים במה להיאחז ולתת ביקורת. אז אם אני מספקת להם את זה וזה נראה להם חשוב, שיבושם להם, לי אין כוונה להשתנות".

מלחיץ, אבל כיף
רגע לפני השירות הצבאי, מזור נדרשה לבחור בין עתודה אקדמית לבין להקה צבאית. לשתיהן היא התקבלה. "מהבית היה לחץ ללכת לעתודה. ההורים שלי מפרגנים ותומכים, אבל הם חשבו שצריך שיהיה מקצוע. ששירה זה טוב, אבל לא מספיק. הלב הלך עם הרצון לשיר בלהקה צבאית ובסוף זה מה שהכריע, שירתתי בלהקת חיל האוויר".



במהלך השירות הצבאי רשם אותה בן זוגה דאז לתחרות של הריאליטי 'אייל גולן קורא לך'.

הבנת למה את נכנסת?
"האמת, לא ממש. חשבתי ללכת ל'כוכב נולד', אבל מהצבא לא שחררו אותי כי הייתי צעירה מדי, וכשזה הגיע, אמרתי, ננסה".

בחרת ללכת לתוכנית לא מוכרת, שמזוהה עם ז'אנר מאוד מסוים.
"זה לא הפחיד אותי. כשהייתי צעירה שמעתי וגם שרתי מוזיקה ים תיכונית. זה לא היה זר לי. לא ידעתי לאן המקום הזה ייקח אותי, הלכתי על זה כעל הרפתקה. אחרי האודישנים התקשרו להגיד לי שלא התקבלתי, אבל הם עושים פיילוט ומזמנים עשרה שלא התקבלו לאודישן נוסף. מתוך העשרה שהוזמנו עברו ארבעה, וככה הכל התחיל".

את העונה היא מסכמת כחוויה בלתי נשכחת. "זאת הייתה תקופה