מה שפעם נחשב לחלומם הרטוב של החלוצים הישראלים, ללבוש מכנסי חאקי ולדשדש בבוץ במגפי גומי, נשמע הרבה פחות סקסי בעיני דור המסכים, שזבובים וניחוחות גללי פרה לא ממש עושים לו את זה. אבל מי שפוגש את תלמידי מקווה ישראל, מרגיש מיד שמיהרנו להספיד את עבודת האדמה. כשרואים את הניצוץ בעיניהם בעת שהם חולבים את הפרות, מבינים שכנראה אפשר גם אחרת. גם אם הם לא מנותקים חלילה מהווטסאפ ומהפייסבוק, וגם אם הם רואים את 'האח הגדול' ורוצים להיות הכוכב הנולד הבא, הרי שבלו"ז שלהם משתלבת אחר כבוד עבודת האדמה.

לכל החדשות והסיפורים - הורידו את אפליקציית mynet

יהודה חכים, מנהל המשק החקלאי ובוגר מקווה ישראל, עבר את כל התפקידים במקום: מתלמיד הפך למדריך, אחר כך למורה ובהמשך לרכז ענף. כשהוא רואה ושומע את החבר'ה שלו, שמדברים בהתפעלות על הרפת, האורווה והגידולים החקלאיים, הוא מתמלא גאווה. "אם כי בעבר בית הספר היה על טהרת הפנימייה, והחינוך כולו היה עם אוריינטציה חקלאית, היום יש לנו ערב רב של דברים", הוא אומר. "למרות זאת אנחנו לא מוותרים על החקלאות כי היא יסוד הקיום שלנו.
"המטרה היא שהנערים שמגיעים לכאן יניחו לרגע בצד את מה שמציע העידן הנוכחי, ויתמסרו גם ללמידה חווייתית אחרת עם ערך מוסף. הם מחויבים לחמש שעות שבועיות ולהתמקצעות באחד הענפים. כל הענפים משוכללים מאוד מבחינה טכנולוגית, כך שזה משלב את עבודת האדמה עם מה שקורה היום".

גן הקיימות
אוראל גרהיאן בן ה־16 מחולון, תלמיד כיתה י', מספר על החממות כאילו מדובר בזכייה באליפות אירופה בכדורסל. "כתלמיד שלומד במקווה, בכיתה י' הייתי צריך לבחור תחום אחד ולהתעמק בו. אני בחרתי בעבודה בחממות כי הרגשתי שזה מעניין אותי. יש שני סוגי חממות: החממה הסגורה הרמטית, שאותה כולנו מכירים, ויש את החממה שנמצאת בפיתוח, 'גן הקיימות', שזאת הדרך להנגיש את החקלאות והטבע למאה ה־21".

תסביר.
"לקחת את הטבע בלי ההתערבות שמתבצעת בחממה הרגילה ולתת לו לעשות את שלו, עם מינימום התערבות. זה משהו שנמצא בתהליך עבודה, ואני משוכנע שכשזה יצליח, זה יהיה דבר גדול".

למה בחרת דווקא בזה?
"הרגשתי שזה הדבר היחיד שאני יכול לקחת איתי הביתה. גידולים זה התחום שמעניין אותי, וזו בהחלט חוויה".

כמה זמן אתה משקיע?
"כמה שנדרש. בעיקרון פעם בשבוע למשך מספר שעות, אבל גם בזמני הפנוי אני מוצא את עצמי מגיע לבדוק את התפתחות הגידולים".

איך החברה מתייחסת לעניין?
"רוב החברים שלי הם תלמידי מקווה, כך שאנחנו חיים את זה ביחד. אנשים מבחוץ לא תמיד מבינים את ההתלהבות שלי, אבל אני מניח שהם מבינים שזה תורם לי. זה לא שאין לי חיים אחרים ושאני לא עושה דברים נוספים, ברור שכן, אבל זה חלק ממני. בכלל, הלימודים במקווה זו חוויה מסוג אחר. כשאני מגיע לבית הספר אני עובר דרך עצים, רואה פרות וסוסים וקוטף פרי הדר, ורק אז נכנס לכיתה. אי אפשר להשוות את זה לבית ספר גדול, מאיים ודחוס".

ובכל זאת, מי לומד היום חקלאות?!
"נכון, היום כבר לא לומדים חקלאות וחבל, כי זה לא רק מקצוע, זה סוג של חיבור לאדמה uההבנה כיצד דברים נוצרים. אני לא בטוח שאעסוק בזה כשאגדל, אני כן בטוח שזה ייתן לי ערך מוסף".

מגפי רפתנים
דניאלה לוי ודיזי משה בנות ה־17 מחולון, תלמידות כיתה י' מהמדור הדתי, עובדות ברפת והכירו שם את הפרה חדווה. "היא בדיוק נולדה אז, וכל כך התרגשנו שהחלטנו לקרוא לה חדווה. זו הפרה שאנחנו הכי קשורות אליה".

מדי יום שלישי הן מגיעות לרפת, נועלות מגפי רפתנים ומתחילות לטפל בעגלים. "זה לא משהו שעשינו קודם", אומרת דניאלה, "ואם היו אומרים לי שיום אחד אאכיל עגלה עם בקבוק, הייתי צוחקת. אבל הנה, זה קרה. הגענו לרפת ונקשרנו".
דיזי: "אנחנו מאכילות את העגלים, מחליפות מים לפרות, נותנות לפרות לאכול, מרפדות את החציר ולאט לאט לומדות להתחבר ולהבין את הטבע של החיה".

אתן מגיעות גם בזמנכן החופשי?
דניאלה: "כן, עד כמה שזה יישמע מפתיע, אנחנו באות לבקר מדי פעם את חדווה ואת שאר העגלים והפרות".
דיזי: "זה מסוג הדברים שהתחלתי לעשות כי הייתי חייבת. אף אחד לא הולך מרצונו לחלוב פרות או לסדר חציר, עושים את זה במסגרת המחויבות ללימודים או לעבודה. לאט לאט, בסוג של תהליך, החובה הופכת למשהו שאת רוצה לעשות. קודם כל, זה מאוורר את הראש מספסל הלימודים. שנית, לומדים תוך כדי תנועה על ביולוגיה, תזונה ומערכות העיכול והרבייה, כך שיש ערך מוסף".

תמשיכו לעסוק בזה בעתיד?
דניאלה: "אני מאמינה שכל אחת מאיתנו תלך לכיוון אחר בחיים, אבל מי יודע. חשוב לציין שכל המערכות שיש כאן הן משוכללות וממוחשבות, כך שאנחנו צועדים קדימה עם הזמן".

אתן מרגישות שונות מבני נוער אחרים בגילכן?
דניאלה: "אנחנו מרגישות כמי שלומדות בבית ספר חקלאי, וזה ח