אפס מבוכה, 100 אחוז גאוות יחידה, 25 אמנים ו־40 יצירות אמנות התערבבו בפתיחת התערוכה 'ארוס ותשוקה' בגלריית 'האורגים 21' בחולון. ציורים, פסלים וצילומים נפרשו זה לצד זה בגלריה, כשהם שולחים לקהל קריצות של מיניות על כל רבדיה כמעט. את הבשורה הביאה למקום האוצרת ובעלת הגלריה, יפה שוחטים־עמרני, שבחרה להעמיד בפרונט את הנושא שרובנו מרבים לעסוק בו, אך ממעטים להציג אותו במערומיו על קירות חשופים.

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

אז מה בין ארוטיקה לפורנוגרפיה? מה מקומה של פורנוגרפיה באמנות? מה משמעותם של יופי הגוף והשחתתו? מה אומר לכם המונח פתיינות? ואיך מוצגים איברי הגוף הגבריים אל מול הנשיים? כל אלו הם רק חלק מהנושאים שמעלה התערוכה, שמנסה להעניק כבוד למין באמנות.

לחשוף את האינטימיות
יצחק אדיר בן ה־66, נשוי ואב לשלושה, מתגורר בסביון ומצייר כשמכחולו בפיו כבר 40 שנה. את 'הנשים אחרי ליאונרדו' צייר כסדרה בת 30 ציורים, שעליה עבד כשלוש שנים. מבחינתו הנושא העיקרי הוא דווקא הצבע ולא העירום. "ליאונרדו דה וינצ'י היה אמן רב תחומי גדול בעיניי", הוא אומר. "בנקודת הזמן שבה הוא פעל, הנשים היו בתחתית המדרגה באופן בו תפסו אותן והתייחסו אליהן. מאז הדברים השתנו. חלק מהציורים מביעים את האופן בו תפסו את הנשים או בו נשים תפסו את עצמן ואת גופן". כשיצחק היה בן 24, נשוי ואב לילדה בת שלושה חודשים, הוא עבר תאונת אופנוע קשה שהותירה אותו נכה מהצוואר ומטה.

"תמיד ציירתי להנאתי, אבל באופן מקצועי התחלתי לצייר רק אחרי התאונה. במהלך השיקום נחשפתי לכלי הזה, שנתן לי להביע כאב, פחד וחלומות. סיימתי בהצטיינות את הלימודים במדרשה לאמנות, וביקשו ממני להישאר וללמד, כמו גם בבית ברל. אני חבר בארגון ציירי הפה והרגל ונציג אירופה של הארגון, שמונה כאלף חברים מרחבי העולם".

אדיר מצייר בחדר העבודה בביתו, בעיקר לטובת הארגון שמוכר אגרות ברכה, לוחות שנה וכדומה. "אני מצייר בעיקר נוף דומם", הוא אומר, "ומדי פעם מוצא זמן לצייר גם עירום".

זה נושא שמעסיק אותך בעבודותיך?
"זה נושא שהעסיק אותי רבות אחרי הפציעה. ציירתי את גוף האדם בכל מיני מצבים, כולל את הגוף שלי לפני ואחרי הפציעה. העיסוק בעניין היה תרפיה עבורי. ציירתי את מה שחשתי, בעיקר נשים פמיניסטיות שחשות נוח עם הגוף שלהן ולא מתביישות בו. זה גרם לי להבין שיש משהו בגוף האדם על מורכבותו, שמעורר בנו סקרנות".

וגם מבוכה מאוד גדולה.
"עירום זה הדבר הכי אטרקטיבי, אנשים אוהבים עירום. צריך להבחין בין עירום לפורנוגרפיה. עירום המוצג כיצירת אמנות מעורר קיבעון של הסתכלות. אם נשים בחלון ראווה תמונה של אישה עירומה ליד תמונת נוף, סביר שהקהל יעצור אל מול תמונת העירום".

בארץ לא נותנים לעירום במה גדולה.
"ברחבי העולם אין שום בעיה ושום מבוכה. בארץ הכל מגיע קצת באיחור, אבל זה לא אומר שאנשים לא מציירים עירום".

הנכות הופכת את העיסוק בעירום לשונה?
"העיסוק שלי בגוף נובע ממקום של מגבלה וכאב. אחרי התאונה ציירתי חבר קטוע גפיים שפגשתי בשיקום, מתוך תובנה שהגוף שלם, אבל יכול להיות גם חלקים חלקים. בני האדם הם היצורים היחידים בטבע שמתלבשים. יש אינטימיות מאוד גדולה שאנחנו מכסים עליה, והציור חושף אותה ונותן לה את המשמעויות שלו".

צבא, מלחמה וסקס
ג'ימי גראס, בת 33, נשואה, מתגוררת ברמת גן ועוסקת בצילום ובטיפול בתרפיה גם דרך צילומי גוף. העיסוק בצילומי עירום הוא חלק משגרת יומה. התמונה שבה נראות שתי נשים עירומות עם חותמת של צה"ל על החזה, צולמה על ידה בשנת 2010 בהפקה ליום העצמאות ובשיתוף פעולה עם תכשיטן. "התמונה נבחרה לתערוכה משום שצבא, מלחמה וסקס הם אלמנטים חזקים ומשמעותיים בעולם, שהולכים יחד".

כלומר?
"משחר ההיסטוריה, בלילה לפני צאת הגברים למלחמה היו הנשים מקיימות איתם יחסי מין, כדי שילכו באנרגיות מכוונות מלחמה ולא סקס. התמונה הזו היא שוביניסטית וכך עוצבה מלכתחילה, מתוך התפיסה עתיקת היומין שבנות הן רכוש של צה"ל, גם ברמת התפיסה המינית כלפיהן, לפחות בעבר".

מה יש בעירום שכל כך מושך אותך?
"אני מצלמת עירום כל הזמן, כי בעיניי צילום נכון של עירום יכול להביע את מה שיש בתוך הגוף. אנשים נוטים להפריד בין נשמה לגוף, אבל בעיניי זה הולך ביחד. זה בא לידי ביטוי באופן שבו אנחנו מתייחסים לעצמנו, לגופנו, לאופן שבו אנחנו מגישים אותו לעולם".

מדוע אנשים נבוכים להצטלם בעירום?
"כי יש בזה משהו מאוד חושפני, אבל זה מאוד תלוי באישיות האדם ובצלם שעומד מולו. כשאתה מצליח להשתחרר מהמבוכה, אתה מצליח לראות את הדברים שמעבר לעירום, את הנשמה של האדם בתוך הגוף. זה הרבה יותר מעניין מצילום של אדם לבוש, שמסתיר ומכסה את הפנימיות שלו. מי שמוכן לחשוף