צוותא. מאות אנשים מגיעים לאולם וחברי "קורעים רשתות" מתרוצצים בקהל, שחלקו מכיר אותם רק ממסך המחשב או הנייד. אחרי שנים של סטטוסים וציוצים מצחיקים בפייסבוק או בטוויטר הם החליטו ברגע אחד אמיץ, יש שיאמרו משוגע, לקחת את הכול אל הבמה ולנסות להצחיק גם שם. "עברנו כבר תשע הופעות, אבל גם לקראת העשירית הבטן שלנו מתהפכת. לדעתי, אם יבדקו לנו את מערכת העיכול לפני כל הופעה, יגלו דברים מאוד מעניינים", מגלה ראש החבורה, עידן ניידיץ.

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

אל תחפשו כאן סיפור קורע לב כי הוא בעיקר קורע מצחוק. סביב שולחן עמוס פיצות ובירות בביתו של ניידיץ ("השחקן") בחולון יושבים שישה אנשים שגורמים לכל המדינה לחייך כמו דבילים באמצע יום עבודה: דודי רוזנטל ("ציניקן, כועס עם חן"), אסף אפלבוים ("הסטלן"), אמיר מויאל ("הדתי המתנחל"), אלדד שטרית ("האמריקאי") ודן שגב ("איש של שורה אחת"). לפני כשנה הם התקבצו לקבוצה אחת אחרי שהכירו, איך לא, דרך הרשת.

"נחשפנו כל אחד לציוצים של השני וחבר חשב שיהיה מגניב לקחת הכול ולהעלות מופע", אומר ניידיץ. "תחילה פניתי לאסף ולאלדד כי ידעתי שיש להם ניסיון על במה, ונוצר משולש שכזה. ואז שמענו על דודי ופנינו גם אליו. אחר כך הצטרפו גם אמיר ודן. נפגשנו, החלפנו חומרים וכל אחד נתן משוב האחד על השני".

דקת דומייה לפאנץ'
את ההופעה הראשונה שלה קבעה השישייה בבית ציוני אמריקה, באולם הקטן, כדי שלא ייווצר מצב מביך. הקידום נעשה דרך הרשתות החברתיות, ותוך שבע שעות נמכרו כל הכרטיסים. "באותו הרגע הבנו שיש כאן משהו שהוא קצת יותר גדול, שמשהו קורה", מספר רוזנטל.

איך התכוננתם להופעה הראשונה, שבטח הייתה הכי מלחיצה?
רוזנטל: "התאמנתי על אשתי בצימר. היה לי יום הולדת בסוף השבוע שלפני, ובמקום לעשות את מה שעושים בצימר היא נאלצה לשמוע את הבדיחות שלי במהלך שלושה ימים. ניפחתי לה את המוח".
שטרית: "אני לחמתי בלבנון ועשיתי בנג'י, זה היה יותר מפחיד פי ארבעה".

אפלבוים: "גם בהופעה האחרונה היה לחץ. אנחנו סובלים ועושים את זה אפילו בחינם. תמיד דודי ואני שואלים אחד את השני לפני המופע 'למה אנחנו עושים את זה לעצמנו, למה לסבול מכל הלחץ הזה?'. אבל ברגע שאתה על הבמה כל השאלות מתפזרות".
מויאל: "זה קצת הזכיר לי את היום של החתונה שלי. לא התרגשתי כל היום עד שהתגלחתי. פתאום הבנתי שאני מתגלח כי אודיה אשתי לא אוהבת שאני לא מגולח, ואז צעקתי 'בההההה'".

במהלך המופעים (המופע הבא יתקיים ב־28/5 בסינמה סיטי גלילות) גילו חברי קורעים רשתות שלא כל מה שעובד בפייסבוק או בטוויטר עובד גם על במה. "אנחנו מודעים לביקורת וזה בסדר. אנחנו עוד חדשים בעסק ועדיין מחפשים את עצמנו בחלק מהקטעים ומשכללים ומשפרים את עצמנו כל פעם מחדש", אומר ניידיץ.

איך מתמודדים עם הדממה בקהל אחרי פאנץ' שלא עבד?
שטרית: "אני אחרי פאנץ' לא מצחיק מבקש דקת דומייה לזכר הפאנץ'".
רוזנטל: "בפעם הראשונה שעליתי על הבמה הבאתי פאנץ' איום ונורא ואמרתי 'אשתי טבעונית ואני בא מבית טבעוני לגמרי. זה או לאכול את החרא הזה או לגמור בתוך פיתה'. היה שקט, דממה, כאילו אנשים ממש ניסו להיות בשקט".



אפלבוים: "אפילו הצרצרים היו בשקט".
רוזנטל: "המשכתי מהר הלאה. הפאנץ' הבא היה 'שאתה פותח את המקרר ומחפש רבע שעה מה לאכול, בסוף אתה מוצא את עצמך מורח משחת וולטרן על קרקר'. זה הצחיק והיה כמו מכת אנרגיה שאתה מקבל ונהיה סופרמן".

ניידיץ: "אנחנו רגילים להצחיק אחרים, אבל פתאום אתה קולט שאתה פאקינג מצחיק 400 איש. זה משהו שקולטים רק אחרי המופע. זה מדהים".
רוזנטל: "הרבה יותר טוב מאורגזמה".
מויאל: "מה זה בדיוק אורגזמה? אביונה?".

אפלבוים: "אין מה להשוות כמויות של לייקים על המסך לצחוק של הקהל כשאתה נמצא על הבמה. הצחוק הזה הוא התגובה הכי טובה שאפשר לקבל. שום דבר לא משתווה לזה".
ניידיץ: "היו לי כמה פעמים של מין קבוצתי שהשתוו לזה, אבל בגדול אתה צודק. השילוב של מין קבוצתי עם צחוק של 400 איש הוא הכי טוב".

מעבר מהמחשב בחדר הפרטי שלכם אל הבמה הקרה יכול להיות אכזרי. צריך בשביל זה ביצים גדולות.
רוזנטל: "חווינו את זה על בשרנו, היו דברים שהצחיקו אותנו במחשב ולא על הבמה. גילינו שמה שעובד טוב יותר על הבמה זה דווקא לא הציוצים המוכרים אלא כאלה שנשמעו הרבה יותר טוב מול קהל. בגדול, מה שמאפיין את הקבוצה זה ביצים. אתה תגיע לגיל 80 ותוכל להתחרט על דברים שעשית ועל דברים שלא, העדפנו להתחרט על דברים שעשינו".
אפלבוים: "לי יש המון ביצים, אבל זה כיף שיש גם קבוצה. כשאתה לבד זה שונה, כאן יש משפחה".

מויאל: "הכוח של הציוץ הוא שאתה יכול לקרוא גם פעמיים־שלוש ואם לא הבנת בהתחלה, אתה תבין בקריאה נוספת.