"סיפור המשפחה שלי משקף את סיפורה של יהדות מצרים, על תרבותה העשירה והמשכילה, שחוותה חיי מיעוט בגולה וחיי תקומה במדינת ישראל", מסכם יורם רבי את תולדות משפחתו בגולה במצרים. "אבי, חיים (ויטה) רביע ז"ל, הגיע למצרים מעיראק כאיש צעיר ונישא לאמי הלן, ילידת מצרים. מנישואיהם נולדו שש בנות ושלושה בנים". רביע עסק במסחר ובבעלותו הייתה חנות בדים ברובע מוסקי בקהיר, שהתנהלה יחד עם שותף יהודי. "התגוררנו בדירה גדולה ומרווחת ברחוב המלכה נזלי, כיום רחוב רעמסס", נזכר רבי.

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

רבי, בן 79 מראשון לציון נשוי, אב לשלושה וסב לנכד, שימש כמזכיר הוועדה המחוזית מחוז המרכז, כבכיר ברשות הנמלים והרכבות וכראש עיריית רמלה בין השנים 1988-1983.

יהדות קהיר, בעידן של טרום מדינת ישראל, מנתה פחות מ־50 אלף נפש בעיר שאוכלוסייתה מנתה כמה מיליונים, ואנשי הקהילה העדיפו להתגורר באזורים שהיה בהם ריכוז של משפחות יהודיות. "עם זאת", מדגיש רבי, "עוצמתם הורגשה הרבה מעבר למספרם. היהודים, שמרביתם היו משכילים ובעלי השפעה, היו מאורגנים להפליא, עם מוסדות חינוך, בתי חולים, בתי יתומים, משרדי קהילה, תנועות צופים לנוער ולבוגרים, אגודות ספורט מפוארות, בתי כנסת, ישיבות. החיים הקהילתיים היו מגוונים ועשירים".

כמרבית היהודים במצרים, הקפידה גם משפחת רביע על שמירת המסורת היהודית. את לימודיהם הכלליים עשו ילדי משפחת רביע בבתי ספר פרטיים, שרמתם הייתה גבוהה, "כי חינוך טוב אי אפשר היה למצוא בבתי ספר ממלכתיים, שבהם למדו חינם המוני העם", מספר רבי. את שעות אחר הצהריים העבירו בלימוד תורה בישיבת 'אהבה ואחווה', אצל מורה צעיר, שלימים היה לרבה הראשי של ישראל ומנהיג ש"ס, הרב עובדיה יוסף. "הרב זכור לי כאיש קורקטי ורציני, בעל שיעור קומה. ידענו שהוא גאון בתורה", הוא נזכר.

חייו של רבי כנער צעיר התנהלו על מי מנוחות. "שיחקנו כדורסל בקבוצות הצעירות של מכבי קהיר, נמנינו על הצופים באגודת מכבי קהיר, שהפעילות בה כללה בין היתר צעדות ברחובות קהיר, כשאת הצעדות הובילו מדריכים יהודים עם דגלי ישראל, תופים וחצוצרות. על המדים שלבשנו היו סמלים בעברית, וההמון ברחובות צפה בנו והריע בשמחה", הוא נזכר, "הייתה אז תחושה שאנחנו חלק מהעם המצרי".

אולי התחושה נבעה מנקודת מבט תמימה של ילד?
"נראה שהשנאה ליהודים הייתה קיימת כל השנים, אבל חבויה. הפערים בין היהודים למוסלמים עוררו, מן הסתם, קנאה גדולה. לימים שמעתי מפיו של מי שהיה שגריר ישראל במצרים, פרופ' שמעון שמיר, שהוא התקשה להאמין שיהודים מעטים כל כך שידרו עוצמה אדירה שכזו. גלי האנטישמיות והאיבה היו קיימים, אבל את הדברים האלו הבנתי כנראה רק בדיעבד".

עד הקמת המדינה שמרה משפחתו של רבי על קשר רופף עם בני משפחתם בירושלים. "סבי, אליהו רביע, נהג לבוא מירושלים לביקורים עד סוף שנות ה־30, אבל אלה נפסקו בגלל גילו המבוגר. היו מפגשים נוספים, ספורים אמנם, עם צעירים מהארץ, שהתקיימו בזמן שקבוצות כדורסל ממכבי תל אביב התארחו בקהיר ושיחקו במגרש של מכבי קהיר".

את שלוותה של האידיליה הפרו סדקים קלים מפעם לפעם, אבל בשנת 1945 החלה העוינות להרים את ראשה. "זאת הייתה עוינות מופנמת, שידעה עליות ומורדות, וכל אירוע שיהודי היה קשור בו נוצל לעשיית חשבונות", מסביר רבי.

עם פרסום תוכנית החלוקה בנובמבר 47' שטף גל עוינות את מצרים. עם הקמת המדינה, במאי 48', החל השלטון המצרי לבצע מעצרים בקרב צעירים יהודים. חלקם הוגלו לעיירה א־טור בסיני ונכלאו במחנה הסגר של עולי הרגל למכה, שהיה ריק באותו זמן.

סוף והתחלה
"באחד ממוצאי השבתות שלאחר הקמת המדינה", מספר רבי, "ביימו המצרים תקיפה אווירית על קהיר והפעילו את צופרי האזעקה. האורות כובו, ובחסות החשיכה נעשה פוגרום ביהודים. אחדים נרצחו, רבים נפצעו. בין הנרצחים היה גם בחור צרפתי, אלוף איגרוף שהגיע לאמן את נבחרת האיגרוף של מצרים, שההמון הפרוע סבר בטעות שהוא יהודי. בתי עסק יהודיים הועלו באש, ומתחת לכלבו 'סיקורל', שהיה בבעלות יהודית, פוצץ מטען חבלה רב עוצמה. באותו ערב הייתי בבית הקפה 'גרופי' בהליופוליס יחד עם אחותי וגיסי, ומול עינינו נשחט צעיר יהודי על שכביכול אותת למטוסים עם סיגריה בוערת בידו. האספסוף הכריז שעם תום האזעקה והדלקת האורות יאותרו כל היהודים שבבית הקפה, וגורלם יהיה כגורל אותה 'בהמה' שנשחטה.

"למזלנו הצלחנו לחמוק בחסות החשיכה ולמצוא מקלט אצל מכר יהודי שגר בקרבת מקום. זכור לי שיהודים שנפגעו והצליחו להגיע לבתי חולים ולתחנות משטרה הוכו שוב, ולא זכו להגנה או לטיפולים. חשנו את התסיסה הגדולה, את הרדיפות. אז ידענו שזה הסוף, שאין במקום הזה עתיד. הרגשנו שמשהו רע מתרחש לנו מול העיניים. אמרנו ל