בבית משפחת טרגה בחולון החיים מתנהלים בקצב אחר. מוזיקה אינדיאנית אותנטית מתנגנת ברקע וכלי נגינה מגוונים מסודרים על המדפים. בפינה החמה הזו מגדלים סיגל ולואיס את שתי בנותיהן, שיראל בת ה־11 וקארין בת השבע, בתוך ערב רב של תרבויות חוצות גבולות.

בנו של ניצול השואה הפך ל'מר גרמניה'
הצטרפו ל"ידיעות השפלה" בפייסבוק

כשהעדלאידע החולונית יצאה אתמול (ראשון) לדרך בסימן דרום אמריקה, עמדו בני משפחת טרגה עם הלבוש האינדיאני המסורתי ונגנו את המוזיקה שמלווה אותם כל השנה. לואיס, יליד בוליביה שמוצאו אינדיאני, וסיגל, בת למשפחה תימנית מסורתית, מנהלים כבר עשר שנים חיי זוגיות ומשפחה מקושטים בנוצות ומציגים את סיפורם האישי על הבמה באמצעות המוזיקה. הבנות שלהם, שגדלו אל תוך מציאות שבה תרבות אחת מתערבבת וחיה בשלום עם האחרת, גם הן מופיעות עם ההורים ומבהירות: "בשבילנו אבא אינדיאני זה הדבר הכי טבעי בעולם".

ובשביל האנשים שסביבכם?
"בניגוד למה שאולי חושבים", מבהיר לואיס, "אנחנו לא מסתובבים ברחוב עם נוצות ופונצ'ו".

התחיל בפסטיבל, נגמר בחתונה
סיגל בת ה־45 גדלה בחולון, בת שלישית למשפחה בת שש נפשות. לואיס בן ה־47 נולד בבוליביה, בן עשירי למשפחה בת 13 נפשות. היא ישראלית עירונית, הוא אינדיאני שגדל על חקלאות ומוזיקה. בשנת 95' הגיע לואיס לארץ לפסטיבל פולקלור בינלאומי, אחרי שסיים תואר ראשון באוניברסיטה בטרחה ותואר שני באגרונומיה בקייב.

איך האגרונומיה משתלבת עם המוזיקה?
"לנגינה נחשפתי כילד", אומר לואיס. "באזור שבו גרתי הנגינה הייתה חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו. ניגנתי על כינור ואת הנגינה על חלילי הפאן למדתי לבד. ההורים שלי עבדו רוב הזמן, היה לנו צאן ומסעדה, חקלאות של תירס ואפונה, והכל היה עטוף ברוחניות מאוד גדולה, בקבלה ובאהבה עם התרבות האינדיאנית המושרשת שלנו".

במהלך שהותו בארץ פגש את סיגל. "כמי שמאוד אהבה והתחברה למוזיקה הדרום אמריקאית, הגעתי למופע ושם פגשתי את לואיס", היא מספרת. "היה בינינו קליק מיידי, אבל הקשר התחיל קצת יותר מאוחר".

אהבה ממבט ראשון?
"הייתה התאהבות, אבל לא ידענו מה לעשות עם זה, כי היה ברור שזה לא הולך להיות פשוט. האמת היא שפחדתי להתחיל את הקשר, כי ידעתי שהוא לא יהודי ושמדובר באדם עם מנטליות שונה, שפה שונה, תרבות שונה. הכל היה מסקרן וזר באותה נשימה".

לואיס, לא נבהלת?
"האמת שלא. סיגל סיקרנה אותי מהרגע הראשון, והיה לי ברור שיש כאן סיפור אהבה שיהיה לנו קשה לוותר עליו. ידעתי שיהיו הרבה מכשולים, אבל הרגשתי שאם נרצה, נעבור אותם".

כנגד כל הסיכויים, החליטו השניים להמשיך בקשר שנרקם ביניהם. לדברי סיגל, המשפחה שלה התקשתה לקבל את העובדה שהיא יוצאת עם בחור שאיננו יהודי.
"ידעתי שזה מסובך בשביל כולם ושקשה להם", היא מודה. "גדלתי במשפחה מסורתית והאופן שבו חונכנו נגד את הרעיון שאצא עם גבר שאיננו יהודי. למרות זאת, הקשר המשיך להתפתח. נסענו לחו"ל, ניסינו לראות איך אנחנו מסתדרים שם והבנו שאנחנו רוצים לחזור לארץ, לחיות כאן. מצד אחד היה בי רצון להיות עם לואיס, מצד שני ידעתי שאני לא מוכנה לוותר על המשפחה".

איך מתמודדים?
"לואיס רצה לעבור גיור, לא בשביל להתקבל למשפחה שלי, אלא מתוך התחברות אמיתית לעם היהודי. נושא היהדות יצר אצלו סקרנות גדולה".

לואיס: "היה לי ברור שאני רוצה לחיות בישראל כיהודי. ככל שהתקרבתי לדת, מצאתי בה את הרוח ואת הנפש. הרגשתי חיבור מיוחד לעצמי, שזה דבר גדול בפני עצמו. תהליך הגיור עבורי היה קודם כל בשביל עצמי. כשהחלטתי להתגייר עדיין לא דיברנו על העתיד המשותף שלנו. לא היה לגמרי ברור שזה הולך לכיוון הזה. הייתה אהבה ומערכת יחסים, אבל לא הייתה הבטחה של חיי נצח משותפים".



סיגל: "החלטנו לחזור לארץ ולתקוע כאן יתד מתוך הרצון הגדול של לואיס להיות יהודי ומתוך הרצון לנסות את הדרך שלנו יחד. למרות האהבה הגדולה, ידענו שאנחנו הולכים לדרך לא פשוטה ולקחנו בחשבון את המכשולים שצפויים לנו".

ממה חששתם בעיקר?
סיגל: "בעיקר ממכשולים תרבותיים, מההליכה המשותפת ברחוב, כשכולם נועצים עיניים, שואלים שאלות ומחטטים בקרביים. הרגשנו שאנחנו צריכים לעשות צעד אחר צעד בזהירות לעבר הגשמת המטרה, שהייתה לשנינו חשובה".

איך הגיבה המשפחה שלך?
"ברגע שלואיס החל בתהליך הגיור הוא התקבל בזרועות פתוחות גם במשפחה, מה שהקל עלינו מאוד. מאותו רגע נוצרה אהבה בלתי מותנית בינו לבין ההורים שלי, שרואים בו ממש בן שלהם. לואיס עבר את הגיור ואחרי שנה הפך ליהודי לכל דבר. נישאנו ונולדו לנו שתי בנות מדהימות".

שומרים שבת, מדברים ספרדית
לואיס וסיגל מקיימים אורח חיים מסורתי, שכולל שמירת שבת. "לצד השמירה על המסורת היהודית", הוא אומר, "אנחנו שומרים על התרבות ש