להיות אדם: מהומות שניצתו בדרום תל אביב נגד הפליטים הסודנים הקפיצו את פעיל 'גוש שלום' אדם קלר מהכיסא. קלר, המגדיר את עצמו כ"פעיל חברתי למען השלום וזכויות האדם" כבר מגיל 15, לא חשב פעמיים, ומיד נרתם למאמץ. הוא התחיל להריץ טלפונים ולארגן את ההפגנה, שבתוך שלוש שעות יצאה לרחובות וסחפה אחריה כ־700 איש.

בואו להצטרף לעמוד הפייסבוק של "ידיעות השפלה"

"נושא הפליטים האפריקאיים בדרום תל אביב מעסיק אותי מאוד בשבועות האחרונים", הוא אומר, "כשראיתי את ההתעוררות הגזענית הגסה, החלטתי להירתם".



התושבים מוחים נגד בעיה שאי אפשר להתעלם ממנה.
"אם נתנו לאנשים לגור כאן, צריך לתת להם לעבוד, אחרת הם יצטרכו לגנוב כדי להתקיים. יש כאן דבר בסיסי: אנחנו היינו עם שהסתובב בעולם ודפק על כל דלת. גם אותנו אף אחד לא רצה להכניס. היהודים שביקשו בשנות ה־30' מקלט וניסו להציל את החיים שלהם נשארו בחוץ, כי אף מדינה לא רצתה שמיליוני יהודים עניים יציפו אותה. את זה אסור לנו לשכוח".

אז מה לדעתך צריך לעשות עם הפליטים?
"אני מאוד מקווה שלא יהיה גירוש המוני, כי זה יציב אותנו במקום מאוד בעייתי ונמוך. המדינה צריכה להקצות קריטריונים ברורים לכניסה לארץ לאנשים רדופים. יש קריטריונים כאלה באו"ם, אבל כאן אף אחד לא בודק אותם".

אתה גר בחולון, באיזור נטול פליטים. מי אתה שתשפוט את אלה שסובלים מזה על בסיס יומי?
"זו טענה דמגוגית. אם מישהו מבין הפליטים מבצע פשעים, צריך לאסור אותו. מצד שני, אם אנשים באים ואומרים, 'מפריע לי לראות ברחוב שלי אנשים בצבע אחר', זה לא מקובל עלי".

היית מוכן שהם יגורו בשכונה שלך? בבניין שלך?
"בהחלט. זה לא היה מפריע לי. למה שיפריע לי?".

תחושה של חוסר שייכות
קלר בן ה־56, בעליו של עסק לתרגומים והדפסות, לא מתרגש מכותרות בעיתון. הרזומה ההפגנתי שלו מזכה אותו בלא מעט שעות מעצרים וכתבות בתקשורת. הוא מזוהה כפעיל גוש השלום, שלא בוחל בשום אמצעי כדי להביע את דעתו במגוון אמצעים, החל מגרפיטי והדבקת כרזות, דרך הפגנות סוערות, וכלה בפעילות פוליטית.

את קירות בית המשפחה מכסות כרזות ענק בגדלים, בצבעים ומתקופות שונות. יש המתייחסים אליו כאל עוף מוזר בנוף הישראלי, אחרים רואים בו איש של עקרונות, שבדמו זורם שיוויון זכויות ורצון אמיתי לשלום.

הוא נשוי, אבא לילד מיחסים קודמים, אב חורג לשלושה ילדים, וסבא לשבעת נכדיה של ביאטה, רעייתו מזה 25 שנה. הוא גדל בתל אביב על סיפורי הימים בהם הוריו היו פליטים במדינות אירופה. הסיפורים הצמיחו ילד מופנם שקורא הרבה ספרים וחושב שבגלל המלחמה ההיא, ובזכות הכוח שצברנו, צריך להשתמש בו בתבונה ולגלות רגישות למיעוט.

כשהיה בן 15 התרחש האירוע שעיצב את השקפת עולמו. "יום אחד אמרו לי ולכמה מחבריי שיש משהו חשוב שעלינו לשמוע, ושנגיע לרחוב בוגרשוב בתל אביב. הגענו לפי ההנחיות המדוייקות, היה בזה אפקט של סרט מתח ומאוד הסתקרנו. בדירה חיכה לנו חייל מילואים, שתיאר בפנינו איך החיילים מענים את התושבים בעזה, עוצרים אותם ולא מנהלים להם משפט הוגן. אמרנו שזה לא יכול להיות, לא יתכן שהעם היהודי עושה כאלה דברים, אבל החייל הודה שהוא עצמו נאלץ להתעלל בערבים בפקודה ומאז הוא לא יכול לשון. אני חושב שזה היה האירוע המכונן של חיי, שגרם לי להרגיש שאני חייב ליצור שינוי".

סיפורו של המילואימניק הביא את קלר וחבריו לחלק באישון ליל כאלף כרזות בתיבות הדואר של תושבי המרכז, בהן דווח על עלילות צה"ל. "חשבנו בנאיביות שאם נספר מה קורה אנשים יקימו קול צעקה. כמובן שהיינו תמימים".

קיבלת איומים על חייך?
"הרבה פעמים, אבל שום דבר לא התממש. במהלך שירות מילואים שעשיתי בשנת 1988 התחילה האינתיפאדה הראשונה והייתי מאוד מתוסכל. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו נגד המיליטנטיות הישראלית והחלטתי לכתוב גרפיטי נגד המלחמה על 117 טנקים".

מה יצא מזה?
"ישבתי בכלא במשך שלושה חודשים. בשנת 84', כשביקשו ממני להיכנס ללבנון, סירבתי פקודה".

מה הדבר הכי נורא שכתבו עליך? שאמרו עליך?
"אמרו עלי הרבה דברים קשים. את המילה 'בוגד' שמעתי בלי סוף, יחד עם כל מיני קללות. זה לא מפריע לי, זה חלק מהתפקיד. ברור לי שברגע שאני פעיל כאיש שמאל שמתנגד לכיבוש אני מעורר כעס".

ריקושטים מה'מרמרה'
לפני כשנתיים תפס קלר כותרות בסיפור של ספינת ה'מרמרה' הטורקית. בעוד כולם מזדעזעים מהדיווחים שהגיעו מלב ים על העימות הקשה בין לוחמי השייטת לבין פעילי השלום הטורקים שתקפו אותם בסכינים ובאלות, התרוצץ קלר ממקום למקום, גינה את ישראל וניצל את זמן המסך בכל כלי תקשורת כדי לצאת נגד המדיניות הישראלית.

חטפת ריקושטים של שנאה, כינו אותך 'אנטי ציוני'.
"חטפתי ריקושטים ואני לא ציוני. בציונות יש דברים פגומים שצריך לסדר