הסערה וכוס התה: לא בכל יום מונחת על שולחנו של שופט, תביעה כספית על סך 150 שקל. לא כל פעם נאבק אזרח על דרישתו לשתות כוס תה יומית. זלמן וינדר, המוכר בכינויו "זלמן שושי", יתייצב בעוד שלושה חודשים בפני שופט בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. הוא יבקש ממנו שידרוש הסברים על החלטת הנהלת מפעל "המשקם" בחולון, שם הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהעובדים, להחרים לו את קומקום המים לתקופה קצרה. על הדרך, הוא ידרוש לפצותו בסכום הפעוט בגין עוגמת הנפש הנגרמת לו, כדבריו, מצד אנשי המקום.

מתי הגדיר עצמו זלמן סוס פצוע?
בואו להצטרף לעמוד הפייסבוק של "ידיעות השפלה"

כולם מכירים את זלמן שושי מחיי הזנות, אך כעת, בפרק הנוכחי של חייו, הוא נמצא בתפקיד אחר לגמרי: מגן זכויות העובדים. המאבק על כוס התה, מהווה רק סימפטום קטן אך סמלי במיוחד, עבור מי שנחשב למלך חיי הלילה של רחובות הזנות בעיר הגדולה. לאחרונה, חתם שנתיים כעובד ייצור מן המניין במפעל "המשקם". עכשיו הוא אוזר אומץ ויוצא למאבק נגד התנהגות חלק מהאחראים במקום כלפי עובדים במפעל בכלל וכלפיו בפרט, לטענתו.

"פעם היה לי תואר ראשון בשרמוטולוגיה, אבל הימים עברו והפכתי לעגבנייה רקובה. היום כולם רוצים את העגבניות הטריות, את הרקובות קונים רק מתי שאין ברירה והחנות סגורה. החלטתי שאני חייב להמשיך הלאה ולנסות למצוא את הדרך שלי בחיים. כך הפכתי מהאישה היפה ביותר בארץ, אפילו יותר מפנינה רוזנבלום, לזלמן וינדר, אדם גלמוד שרק מנסה להתפרנס ביושר". כך אומר וינדר בן ה־63, אז "הקוקסינל הראשון בישראל" וכיום עובד ייצור במפעל "המשקם" בחולון.

איך הגעת למפעל?
"אחרי שהפסקתי לעסוק בזנות, לא היה לי ממה להתקיים וחיפשתי עבודה בריאה. בהתחלה עבדתי בטלמרקטינג לאיסוף תרומות. לפני שנתיים עברתי למפעל "המשקם" בחולון, דרך האגף לביטוח לאומי, אגף השיקום במחוז תל אביב. כשהגעתי למפעל לא הבנתי שמדובר במפעל לאנשים מוגבלים. מבחינתי, הגעתי לעבודה נורמאלית ורגילה, אבל כשבאתי הבנתי שמדובר בעבודה למוגבלים, ב־17.60 שקל לשעה. אני, שהרווחתי 4,000 לירות בלילה, נאלץ להשתכר בשכר פחות מהמינימום. מאחר שאני אדם קשה יום, נאלצתי לקבל את העבודה".

אבל אז התחילו עימותים עם הממונים.
"כשהתחלתי לעבוד ב'משקם', לאט־לאט התחילו הדברים להתבהר לי בצורה עגומה. במפעל יש עובדת (שמה המלא שמור במערכת – ח.כ.) שיש לה ימים טובים וימים לא טובים. את הימים הלא טובים היא פשוט מזרימה על העובדים".

היא צריכה לתקתק עבודה. זה לא הגיוני שהיא צועקת מידי פעם?
"הגיוני, אבל לא בצורה כזאת. היא צועקת בצורה לא נעימה. נוזפת, חסרת כל יחס אנושי. אם אדם מבקש ללכת, כדרך הטבע, לשירותים, היא לא מאפשרת לו בטענה שכבר הלך בשעת ההפסקה. אם אני צריך ללכת לשירותים עשר פעמים ביום, אני הולך רק פעמיים. שמונה הפעמים שאני לא הולך בהם, מצטברים לי בכליות. היא כל הזמן מאיימת לכאורה. כל מי שלא מתנהג כמו שהיא רוצה, היא מאיימת לסלק אותו הביתה.

לאחרונה, כאמור, הגיש נגד המפעל תביעה על סך 150 שקל. ע"פ כתב התביעה, לאחר שהביא לעבודתו במפעל קומקום חשמלי ומצרכים להכנת תה, נלקח ממנו הציוד בטענה שהדבר אסור. זאת למרות שע"פ המסמכים שצירף, הוא קיבל אישור מרופא לשתות תה בשעות העבודה, בעקבות מחלת הסוכרת ממנה הוא סובל בשנים האחרונות. זלמן החליט להילחם על זכויותיו והגיש תביעה בבית הדין לענייני עבודה בתל אביב על סך 150 שקל.

"המשקם" הוא מפעל ותיק ומוכר, איך אף אחד לא שמע על זה עד היום?
"עד עכשיו אף אחד לא עלה על זה. הרי כשמגיע ביקור מבחוץ או פיקוח, הכל מתקתק. הרצפה מבריקה והכל מסודר, ובראש המצעד הולך המנהל כאילו כלום לא קרה. כשבאים מבקרים הם לא מאפשרים להם לעצור ליידי ולדבר, כי ברור להם שאני אומר את מה שאני חושב".

שיחות עם עובדים אימתו את האוירה הקשה לכאורה המתוארת על ידי וינדר, אך אלו סרבו להיחשף בשל החשש לאבדן מקום העבודה.

מ"המשקם" נמסר: "בהתאם למדיניות הדלת הפתוחה המונהגת בחברה, מוזמנים העובדים בכל עת לפנות למנהליהם הישירים ו/או צוות העובדים הסוציאליים, המלווה את כלל פעילויות העובדים באופן פרטני, בכל סוגייה אישית או תעסוקתית המטרידה אותם, תוך תשומת לב ורגישות מיוחדת. טענותיו של מר וינדר נבדקו ביסודיות ונמצאו משוללות יסוד.

"המפעל בחולון, הינו חלק מחברת 'המשקם' המעסיקה 2,700 עובדים עם מוגבלויות בכל רחבי ישראל. המפעל עומד בכל הסטנדרטים הבטיחותיים והתברואתיים ברמה הגבוהה ביותר. לפני כשנה נערך שיפוץ מקיף בעלות של כשני מיליון שקלים, במסגרתו שודרגו תשתיות ובוצעה הנגשה לכלל העובדים, לרבות עובדים עם כסאות גלגלים וכלבי נחייה.

"כמו כן תוגבר באופן משמעותי מערך היועצים הסוציאליים. הכל על מנת לייצר סביבת עב