מכה שלא נגמרת: בגיל 66 לגילה כבר אין כוח למלחמות. "האמת", היא אומרת בלחש, "אף פעם לא היה לי כוח למלחמות, למדתי להיות יפה ולשתוק, לעשות את מה שהוא אומר ולחכות בשקט, בפינה, לקריזה הבאה. לפני שאת שואלת אותי למה את לא נלחמת, אני אגיד לך: לא כל אחד בנוי למלחמות. פשוט מתרגלים, אבל היום יותר טוב, הרבה יותר טוב מפעם".

יש גם בעלים אלימים ששילמו מחיר, והרבה
בואו להצטרף לעמוד הפייסבוק של "ידיעות השפלה"

מתחילת שנת 2011 התקבלו באגף הרווחה בעיריית חולון 73 דיווחים על התעללות בנשים מבוגרות. קולן כמעט שלא נשמע, מציאות החיים שלהן לא מותירה להן זמן וכוח להתמודד. שתי נשים שחצו את גיל 66 ועדיין חיות בתוך מעגל האלימות, שהחל ביום שבו ענדו על אצבען טבעת. "זה מה שנגזר עליי", אומרת כל אחת מהן בלשונה ובדרכה.
בדרך כלל אנו שומעים את הקולות הצעירים יותר, נשים שרק נישאו ומגלות את אימת האלימות בתוך המשפחה.



ואז, ככל שחולפות השנים קולן הולך ונעלם. את המכות הן חוטפות כבר עשרות שנים. ברמה הפיזית הן קיימות - הן שק החבטות של בני המשפחה, לעיתים של הבעל, לעיתים גם של הילדים. ברמה הנפשית הן כבר מזמן העלימו את עצמן והשלימו עם הגורל – כל אחת בדרכה. על פי בקשתן, מובאים דבריהן בעילום שם וללא תמונותיהן.

גילה, תושבת חולון, פנסיונרית של משרד החינוך, נישאה לבעלה כשהייתה בת 21. "הכרתי אותו מיד כשעלינו לארץ", היא מספרת, "הייתי נערה צעירה ומאוהבת, הוא היה הגבר היפה שבחבורה, ג'נטלמן. התחתנו צעירים והיו לנו הרבה חלומות. אני למדתי הוראה והשתלבתי במערכת החינוך והוא היה בעל עסק עצמאי.

"עד שבאו הילדים מערכת היחסים בינינו הייתה טובה, פה ושם מריבות וצעקות אבל לא משהו קיצוני. כשהבת הגדולה נולדה, המצב התחיל להידרדר. הוא אהב לשתות ולבלות עד השעות הקטנות של הלילה, אני הייתי אחרי ניתוח עם ילדה קטנה שלא מפסיקה לבכות. זה התחיל מקללות ועלבונות והמשיך במכות. מכות קשות.

"הרבה שנים ספגתי אלימות קשה מצידו, בעיטות, סטירות, פעם הוא שבר לי את היד, תמיד היה עליי איזה סימן כחול. אחר כך, כמו פודל, הוא היה בא עם זנב בין הרגליים, בוכה, מתנצל וקונה פרחים".
ואת?
"אני? הייתי שותקת. למדתי לשתוק. נולדו לנו עוד שלושה ילדים והפחד שלי תמיד היה שהוא יעשה להם משהו. הייתי מוכנה לקבל מכות רצח, רק שלא ייגע בהם. זאת הייתה הדרך שלי לשמור עליהם".

אף פעם לא התלוננת במשטרה?
"לא. פחדתי. בזמנים שלי המודעות לדברים האלה לא הייתה גבוהה כמו היום. כשהילדים גדלו הם תמיד אמרו לי ללכת להתלונן, אבל אני פחדתי. העדפתי שקט ושלא יהיו בלגנים".
לא חשבת איך את נתפסת בעיני הילדים?
"הייתי עסוקה בלשרוד. היום אני מבינה שיכול להיות שעשיתי טעות, אבל זה מה שידעתי אז".

"אף פעם לא אהבתי אותו"
בלה, 76, נשואה, אם לשלושה ילדים וסבתא לשישה נכדים, עבדה כל חייה כמזכירה במשרד גדול. "אנחנו חיים באותו הבית, ישנים בחדרים נפרדים, לא מדברים. על מה יש לנו לדבר?", היא אומרת בנימה מרירה. "אני מכינה לו אוכל, הוא מקטר, אני מפנה את הכלים ואחר כך הוא צועק וצועק וצועק, אז אני יורדת לעשות סיבוב, מחכה שיגיע שתיים בצהריים, ואז באים לבקר הנכדים.

"כשהם פה הוא שותק, הוא מתבייש לצעוק לידם. פעם הנכד הגדול העיר לו ומאז הוא לא מעז לצעוק לידם. לפעמים הוא יכול לדחוף, אבל כבר אין לו כוח כמו פעם. בעבר, כשהוא היה דוחף, אני הייתי עפה וחוטפת מכות. היום אני יותר חזקה ממנו".

למה לא התגרשת?
"איזה להתגרש? מי היה תומך בי בכלל? הסתרתי את הכל מהפחד ומהבושה. תמיד הרגשתי אשמה, תמיד חשבתי מה לא בסדר אצלי. השתדלתי לא להראות לאף אחד שאני לא בסדר, תמיד הייתי עם חיוך ואיפור. גם כשיצאתי לעבודה, אף אחד לא ידע על החיים שלי כלום. אף פעם לא הזמנתי הביתה חברות ואף פעם לא הלכתי לחברות. גם הילדים שלי כמעט לא הזמינו חברים.

את אוהבת אותו?
"אף פעם לא אהבתי אותו, אני לא חושבת שאני יודעת מה זה לאהוב גבר. אני חיה עם שותף שיש לו קריזות ושנינו כבר אנשים זקנים".
התלוננת פעם במשטרה?
"פעם אחת הבת שלי הגישה אתי תלונה במשטרה, זה היה אחרי שהוא שבר לי את היד והיא הכריחה אותי לעשות את זה. מתתי מפחד. אחרי שדיברתי עם החוקרת החלטתי לבטל את התלונה, פחדתי שהוא יהרוג אותי. אני לא פוחדת למות, אבל תמיד פחדתי שאני אמות והוא יישאר עם הילדים ואז מה? גם ככה קשה להם".

הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע ב"ידיעות חולון"