טוב חייל בודד ונתמך, מאזרח משוחרר ברחוב: ארבעה אחים מחולון שהוכרו כחיילים בודדים, עלולים למצוא את עצמם בלי קורת גג לאחר שחרורם מהצבא וללא הסיוע שהם מקבלים בשכר דירה ובכלכלה.

בואו להצטרף לעמוד הפייסבוק של "ידיעות השפלה"

יחיאל זינגר נפטר לפני 14 שנה, חודש לאחר שהתגלתה אצלו מחלת הסרטן, והוא בן 38 בלבד. הוא הותיר אחריו חמישה ילדים קטנים. אחד מהם חזר בתשובה והתאקלם בישיבה, והיתר הועברו למשמורת של הוריו של יחיאל, רחל ושמעון זינגר, כיום בני 80.

אמם של הילדים עזבה אותם כשהיו צעירים מאוד, ואביהם גידל אותם לבדו בדירה שכורה בת שני חדרים. היא לא ראתה אותם מאז שהתגרשה מאביהם. "הבן שלי קיבל את המשמורת הבלעדית על הילדים אחרי שהתגרש, משום שאנחנו הודענו לשירותי הרווחה שנהיה מעורבים ונעזור בגידולם", מספרת זינגר. "אני חושבת שאחרת לא היו נותנים לו אותם. למרות שהיינו מבוגרים, לא ראינו דרך אחרת.

"האם לא היתה בקשר מעולם ולא הביעה התעניינות בחיים שלהם. הילדה היתה בת 5 כשהיא עזבה, והשאר מבוגרים מעט יותר. הם ילדים חכמים, הבינו שהיא לא חלק מהחיים שלהם ומעולם לא שאלו למה היא לא באה לבקר או איפה היא.

"לא ראיתי בכלל אופציה לתת אותם, בחיים לא הייתי עושה את זה", אומרת הסבתא זינגר. "הבן שלי אמר לי לפני שנפטר שלא אתן אותם לעולם, שלא אוותר עליהם. לא הייתי מעלה על דעתי לפזר אותם במשפחות, שיגדלו כמו יתומים עזובים".

משבגרו הילדים והתגייסו לצבא, ניהלה רחל מגעים ממושכים עם צה"ל על מנת שיוכרו כחיילים בודדים, ויקבלו סיוע בתשלום שכר הדירה, אולם בעוד פחות משנה עתידים כולם להשתחרר מצה"ל. זינגר מנסה להביא לכך שנכדיה יקבלו סיוע בדיור גם כשישתחררו. "אני מפחדת שהם יגיעו לרחוב", היא אומרת.

רחל ושמעון מתגוררים בדירת שני חדרים וחצי בקריית שרת, אבל הם זקנו, כוחותיהם הפיזיים והנפשיים אינם כשהיו, וביתם הקטן גם הוא אינו מאפשר מגורים של כל ארבעת הנכדים תחת אותה קורת גג. "הם כבר בוגרים, ולי ולבעלי, במצבנו הבריאותי והנפשי, קשה לדאוג להם. אנחנו כבר בשלב שאנחנו רוצים בו שקט", היא מסבירה.
כחיילים בודדים הם זכאים כל אחד להשתתפות של 1,000 שקל בחודש בשכר הדירה, והם משתמשים בה כדי לשכור יחדיו דירה בעיר.

"בדירה שאנחנו גרים בה גידלתי את הנכדים שלי ולא היה חסר להם דבר", אומרת זינגר. "הדבר שהכי הקפדנו עליו בבית זה חינוך, ולכן הם גם נשלחו לבתי ספר מקצועיים והתגייסו מאוחר. גידלתי אותם ביד חזקה ובמשמעת. אין דבר כזה לשבת מול המחשב או הטלוויזיה. החינוך היה מעל לכל. הם היו מקבלים הקצבה של שעת מחשב אחת לילד, וביתר הזמן לומדים.

"כשהם היו קטנים הייתי מכינה איתם את שעורי הבית, וכשגדלו היו יושבים בספריות ולומדים בעצמם. את הבריאות שלי ואת עצמי הזנחתי, ולהם נתתי הכל כי הם כל העולם שלי".

משהתגייסו הילדים, פנתה זינגר במכתבים לנשיא, שמעון פרס, ולרמטכ"ל דאז, רא"ל גבי אשכנזי, וביקשה שנכדיה יקבלו מעמד של חיילים בודדים. "הנכדים שלי משרתים את המדינה, הבנים כולם נלחמים בקרבי ומגיעים הביתה בכל סוף שבוע, אבל במצב שלי, איך אני יכולה כיום לקבל אותם?"

הצעירה מבין הנכדים, סמדר שהתגייסה לאחרונה, עדיין מתגוררת בבית הסבים, ונעזרת בסיוע שהיא מקבלת כדי לשלם את חלקה בשכר הדירה שלהם. "אני גם מקבלת סכום לקניית מזון, שאנחנו עורכים בעזרתו קניות", מספרת סמדר.

"אבל כשהם ישתחררו, הקיצבה הזו תופסק, והם יאלצו להסתדר בכוחות עצמם", מוסיפה רחל. "אני לא יודעת לאן הם ילכו. הבית שלי קטן מדי, אנחנו זקנים וחולים, ולילדים אין כסף לשכור דירה".

היא פנתה במכתבים הן לנשיא פרס והן לרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, בבקשה להרחיב את משך הקיצבה כך שהנכדים ימשיכו לקבל תמיכה בשכר הדירה. "אני חושבת שבסיסי לדאוג לחיילים שהשתחררו מצה"ל, שאין להם הורים ואין מי שיעזור להם, כדי שתהיה להם קורת גג מעל הראש", אומרת רחל.

"אני מנסה לא לחשוב על זה עכשיו, כי אני מפחדת לחשוב שלא יהיה לנו מקום לגור בו, כי סבתא לא תוכל לטפל בנו יותר", אומרת סמדר. "אני מקווה שנצליח איכשהו לקבל דירה, כי לגור ארבעתנו ביחד בבית הקטן הזה, זה לא הגיוני".

לשכת הרמטכ"ל מסרה כי על משפחת זינגר לפנות לקצין הפניות הצה"לי, וכי המכתבים בנושא לא הגיעו אל הלשכה, ולכן טרם טופלו.