להתמודד עם המכה: את ערב חג הפסח של שנת 1998 סול בן־יקר לא תשכח לעולם. היא הייתה אז נערה בת 12, שמחה, בריאה וארוכת שיער. ואז, משום מקום, ניחתה עליה הבשורה המרה: היא חלתה בלוקמיה. "את ערב חג הפסח", היא אומרת, "ביליתי במיטה בבית חולים 'וולפסון', כשכל בני המשפחה סביבי, משתגעים מדאגה, מנסים לתמוך בי ולעודד אותי ובאותו זמן מחפשים תמיכה בעצמם".

בואו להצטרף לעמוד הפייסבוק של "ידיעות השפלה"

היום סול, 25, תושבת חולון, משמשת כתף תומכת לעשרות ילדים חולי סרטן, שחווים את אותן התחושות שעברה בימי המחלה. לפני כשבע שנים חידשה את הקשר שלה עם עמותת "חיים" הפועלת למען ילדים חולי סרטן, ושעזרה לה להרגיש תחושה של נורמליות בתוך המציאות ההזויה של תרופות וניתוחים. "אני נחושה להשיב תודה. מבחינתי, עכשיו הגיע תורי לתת בחזרה", היא אומרת.


"אני נחושה להשיב תודה". סול בן יקר. צילום: קובי קואנקס

פרסומת בתקציב של 400 שקל
העזרה של סול לא מסתיימת בחיזוק הילדים החולים. לפני כשנה הגתה, יזמה והפיקה פרסומת בתקציב זעום של 400 שקל ("עלות בובות הברבי"), ששודרה בערוצי הטלוויזיה ובקולנוע, ללא כל עלות. הפרסומת שלה סייעה לאסוף למעלה מרבע מיליון שקל, שהועברו כתרומה לעמותת "חיים". בפרסומת נראית יד קטנה של ילדה מלטפת ברכות בובת ברבי ומסרקת את שיערה הארוך. ואז מופיעות מספריים וגוזרות את המחלפות בזו אחר זו.

רק כשברבי כבר לגמרי קירחת, נשמע קולה של קריסטין, ילדה חולת סרטן, שגם ראשה נותר ללא שיער בעקבות הטיפולים הכימותרפיים, אומרת ברצינות תהומית ומלאת תקווה: "אל תדאגי, ברבי, אמא אמרה שזה יגדל".

מוטיב השיער חוזר כל פעם. את מדברת הרבה על אובדן השיער.
"בגיל ההתבגרות השיער היה הדבר הכי משמעותי עבורי", היא אומרת, "לכן כשחליתי, מבחינתי הכי חשוב היה להסתיר את הקרחת. אני לא אשכח לעולם איך פעם הלכתי להצגה עם האחיות שלי, ופתאום הפאה נתפסה במשהו ונשמטה לי מהראש. זה היה רגע נורא עבורי, כי פתאום כולם ידעו שאני חולה. רצתי לשירותים, התחבאתי שם ולא הפסקתי לבכות. זמן ארוך לא הסכמתי לצאת, כי הרגשתי מושפלת.

"לא רציתי שיסתכלו עליי ברחמים. גם ההורים שלי, כמו כל הורי הילדים החולים, ניסו להקל על התחושות האלו, אבל לא ידעו איך. הם תמיד אמרו את המשפט הקבוע, 'אל תדאגי, זה יגדל'. זה אולי נכון, אבל כשאת ילדה שהופכת פתאום לקירחת, קשה לך להבין את המשפט הזה".


מתוך הפרסומת שהפיקה בן־יקר. "צריך המון מזל ואנשים שמוכנים לעזור"

איך הצלחת להפיק פרסומת כזאת ללא תקציב?
"צריך המון מזל והרבה אנשים טובים שמוכנים לעזור", מסבירה סול, שבעת הפקת הפרסומת הייתה סטודנטית לתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה. "הצלחתי לגייס ציוד צילום ועריכה וסיוע של אנשי סגל כמו דובב בן שושן, מרצה לעריכת וידאו במכללה, שתרם שעות רבות של עריכה. גייסתי גם חברים בעלי ידע מקצועי, שנרתמו לעניין ברגע שהסברתי להם מה המטרה.

"מאותו רגע הפרסומת הייתה חשובה להם בדיוק כמו שלי. כל המשתתפים עבדו בהתנדבות. הצילומים נמשכו יום אחד, אבל קדמו להם חודשים של הכנות ותיאומים".

'איזה מסכנה, היא הולכת למות'
סול מכירה מקרוב את תחושת החולשה שמתלווה למחלה. כשהייתה בת 12, במשך תקופה ארוכה, הרגישה לא טוב. תרופות ואינהלציות לא סייעו לה לנשום, וכשנשלחה לצילום חזה, התברר שהיא חולה בסרטן. "ככה התחיל הסיוט", היא אומרת. "כשכל החברים שלי הלכו לבית הספר, ודנו בשאלות הרות גורל כמו מה ללבוש, אני התעסקתי במלחמת ההישרדות האישית שלי".

את זוכרת את הרגע שבו הודיעו לך שאת חולה?
"אני זוכרת שהתנתקתי לחלוטין. הרופא הגיע עם ההורים שלי ואמר שיש לי לוקמיה. הרגשתי שאני בחלום רע, לא ממש הצלחתי לשמוע מה הוא אומר, אבל התחושה הייתה שהגוף לא מתפקד. בהמשך, היו תקופות שבהן באמת התעוררתי מחלומות רעים, ומסביבי ראיתי את מיטות בית החולים. בבית הספר למדה ילדה שחלתה בסרטן וזכרתי היטב את תגובות התלמידים, את הרחמים, את האמירות, 'איזה מסכנה, היא הולכת למות'. פחדתי שזה מה שיקרה לי.

"אחרי שהרופא הלך, נכנסתי לשירותים והתחלתי לבכות. הרגשתי שאני נמצאת בנקודת הכרעה וצריכה להחליט אם זה הסוף שלי והכל נגמר, או שאני לא מוותרת. בשירותים קיבלתי החלטה שאני הולכת לעבור את זה, ומאותו רגע לא הייתה מבחינתי שאלה של אם אחלים, אלא רק מתי".

מה החזיק אותך באותה תקופה?
"המשפחה הייתה המשענת שלי. לא הייתי עוברת את זה בלעדיהם. ההורים שלי היו חזקים לאורך כל הדרך. אני זוכרת שביום ההולדת של אבא שלי רציתי שהמתנה שלי בשבילו תהיה יום שלם שבו אני לא אקיא. מאוד השתדלתי לעמוד בזה", היא צוחקת, "אבל לא הצלחתי. בכלל, לאורך כל התקופה מאוד השתדלתי לא לבכות או לקטר על המצב שלי".

מה לגבי