זה הרגע שבו הבנתי שאנחנו עניים: נעמה חולמת למצוא בעל טוב שיפרנס אותה בכבוד. רותם רוצה להתעורר בוקר אחד ולגלות שהמציאות הכלכלית שמשפחתו נקלעה אליה היא רק חלום רע. מיכל חולמת שיום אחד תפסיק אמה לריב איתה על עשרה שקלים לאוטובוס, ודוד רוצה להפסיק לשמוע את אמא שלו בוכה בלילה.

בזמן שרוב בני הנוער עסוקים בצבירת חברים בפייסבוק, בקניית מותגים, ברביצה ממושכת מול תוכניות טלוויזיה ובבחירת המעדן האהוב מהמקרר המלא בבית, מסתובבים ביניהם עשרות בני נוער שהמוסד לביטוח לאומי מגדיר כעניים. הרשת החברתית שלהם היא העובדים בחנות הירקות שהם מגיעים אליה בסוף יום הלימודים כדי לצבור כמה שקלים לחשבון הביתי; על מותגים הם יכולים רק לחלום בלילה; וכשהבטן ממש מקרקרת, הם יסתפקו בכריך עם ממרח שוקולד.

הם לא תמיד מספרים על המצב הכלכלי בבית, וזאת אולי הסיבה שרובם מנותקים בגללו מקשרים חברתיים. בזמן שנערים בגילם עסוקים במראה החיצוני ובנסיונות חיזור נואשים, ראשם מוטרד באיך לעזור להביא כסף הביתה, לסגור חובות במכולת ולקנות חולצת בית ספר לאח הקטן.


כבר לא עשיר, מרגיש ממש עני (המחשה). צילום: א.מ.א.ס. קראייטיב

לימודים? "מי יכול ללמוד כשבלילה צריך לעבוד, לפעמים עד הבוקר? מי יכול ללמוד שהראש עסוק בכסף והבטן רעבה?", ישאל רותם. מספר נערים הסכימו לפתוח צוהר, ולספר בקולם על החיים מתחת לקו העוני.

דוד, בן 15 - "להפסיק לשמוע את אמא בוכה בלילה"

"קוראים לי דוד, אני בן 15. החלום שלי הוא להפסיק לשמוע את אמא שלי בוכה כל לילה. אני הבן הבכור במשפחה בת חמש נפשות. אבא שלי נפטר ממנת יתר של סמים כשהייתי בן 9, ומאז אנחנו מגדלים את עצמנו לבד. מכירים אותנו באגף הרווחה, ובבתי הספר יודעים על הבעיות הכלכליות שלנו. מנסים לעזור לנו כמה שניתן, אבל בגד חם ואוכל לא יכולים להחליף את התחושה הנוראה הזו, שאתה לא שווה כלום, שאתה ילד עני.

"לא קראתי לעצמי מעולם עני, לא חשבתי על זה ככה. זאת המציאות שלי, ובשכונה שאני גר בה אני לא היחיד. תמיד הסתדרנו איכשהו. סבתא הביאה אוכל, תמיד איזה דוד דאג לקנות בגדים ולשלם חשבונות. מתי הבנתי שאנחנו עניים? יום אחד דפקו בדלת ואני פתחתי אותה.

"מולי עמדו שלושה גברים עם ארגזים ביד. אחד מהם היה אבא של חבר טוב שלי מהכיתה, ילד שהייתי אצלו כמו בן בית, ותמיד סיפרתי לו סיפורים שאבא שלי עובד באמריקה ושיש לנו מטוס פרטי. האנשים האלה עמדו עם ארגזי אוכל בידיים. אותו אדם, שזיהה אותי מיד, השפיל את העיניים ואמר שכנראה טעו בכתובת. הם הלכו ואני סגרתי את הדלת. בעינית ראיתי שהם השאירו את הארגזים מחוץ לדלת.

"יותר לא חזרתי לבית הספר ולא דיברתי עם אותו חבר. ברגע הזה הבנתי שאנחנו עניים, שבחים לא יהיה לי מחשב ולא טלפון נייד משוכלל, שבחיים לא אוכל לקנות את נעלי הספורט שאני רוצה, ובארון יהיה לי ג'ינס אחד משופשף, שאי אפשר ללכת איתו לשום מקום.

"אני עובד בשתי עבודות: בבוקר במספרה ובערב אני אורז במפעל. את רוב הכסף אני נותן לאמא, שתשלם חשבונות ותקנה לאחים שלי אוכל. מה שנשאר אני חוסך בשבילי, לקנות לי עוד בגד, עוד נעל, לא רוצה לבקש מאף אחד כלום. אני לא רוצה להיות תלוי באף אחד.

"ילדים בגילי, שחיים במציאות אחרת, לא יכולים להבין אותי, לא יכולים להבין מה זה לשמוע את אמא בוכה כל לילה. הם לא יכולים להבין מה זה לפתוח ארון ולראות בו כל יום אותה חולצה. יש מציאות אחרת, זו המציאות שלי. אני לא יודע אם אפשר לצאת מהמעגל הזה. לי לא היתה אף פעם ילדות, וגם אין לי נערות. אני לא מתעסק במה שילדים בגילי צריכים להתעסק בו, וזה בנות וכל הדברים האחרים, אני עסוק בלפרנס את המשפחה".


רותם, בן 17 - "פתאום רוקנו לנו את הבית"

"פעם היה לנו הכל. גרנו בבית מפואר שמשקיף על כל העיר, הייתי יורד לקניון וקונה את הג'ינסים הכי יקרים ואת הנעלים הכי אופנתיות, החברים היו שורצים אצלי בבית, כי אצלנו היה תמיד אוכל בשפע ואת כל המשחקים הכי חדשים, ויום אחד זה נגמר. אבא שלי פשט את הרגל.

"בהתחלה לא ממש הבנו מה זה אומר פשיטת רגל. ההורים עשו לנו שיחה, שהמצב הכלכלי קשה עכשיו, ושכולנו נצטרך להצטמצם. יום אחד לפני שנה דפקו בדלת שני אנשים בריונים ורוקנו לנו את הבית. הם לא שאלו שאלות, הם רק ביקשו מאמא שתוציא אותנו החוצה, והם רוקנו את כל הבית. אחרי זמן קצר ההורים נאלצו למכור את הדירה ועברנו לדירה שכורה.

"אבא לא מצא את עצמו, אמא הפכה להיות לחוצה ועצבנית. הבנתי שאנחנו בתקופה קשה ושצריך להצטמצם. אף אחד מהחברים לא ידע מה שעובר עליי. בחוץ שידרתי עסקים כרגיל, המשכתי להתלבש יפה ולשחק אותה הילד הקול של השכבה. בלימודים הידרדרתי כמובן. למי יש ראש ללמוד כשבבית רבים כל היום על כסף וכסף.


"צחקנו על הבגדים ועל איך תמ