האוצר של היילו: זה קרה לפני כשנתיים, כשדוויד היילו עבר להתגורר עם משפחתו בחולון. האמן, שבימים הטובים באתיופיה הצליח להתפרנס בכבוד רב ממכירת ציוריו ורקמות התנ"ך שלו, מצא את עצמו נאבק על פת לחם. היו לו ארבעה ילדים להאכיל, ומצבו הפיזי בקושי איפשר לו להמשיך לעבוד בשטיפת כלים ובעבודות ניקיון. ביתו היה עמוס בציורים, אבל איש לא קנה אותם. בלית ברירה, הגיע למחלקת הרווחה בעירייה.

"במשרד הרווחה", מספר היילו, "קיבל אותי העובד הקהילתי, בחור בשם תומר סמאי. הוא שאל אותי אם יש משהו מיוחד שאני אוהב לעשות וסיפרתי לו על הציורים שלי. הוא שאל, 'יש לך הרבה ציורים?', ואני עניתי לו, 'המון, אני לא יודע מה לעשות איתם והלוואי שהיה לי מקום להציג אותם, כמו שעשיתי בבתי העשירים באתיופיה'. תומר קבע פגישה אצלי בבית והגיע עם צוות של משרד הרווחה, כדי לראות את העבודות".

זאת הייתה הנקודה, שבה אמור היה גורלו של היילו להתהפך. "מהמקום הנמוך שבו הייתי", הוא אומר ומשפיל את המבט, "יכולתי אז רק עוד לעלות".

פרוסת לחם לבן
אילו הציירת הצרפתייה מארי קאסאט הייתה חיה היום, היא יכלה ודאי לתאר עד כמה כואב להתעוור באיטיות, כשכל מה שרוצים זה לראות מה המכחול מצייר כשהוא מטייל על הנייר. ואם הצייר קלוד מונה היה עמנו, הוא ודאי היה מדגיש עד כמה חשוב כל פרנק כדי לקנות חתיכת לחם, כדי שיוכל להחזיק במכחול מבלי לרעוד ולהמשיך בעבודתו. האם כל אמן חייב לעבור דרך ייסורים? עבור דוויד היילו - התשובה היא כן. כך, על כל פנים, לימדה אותו מציאות חייו מאז הגיע לארץ.


היילו וציוריו. חולם על דתות פתוחות. צילום: קובי קואנקס

כשנכנסים לביתו של דוויד מרגישים מיד אווירה אחרת. טביעת האצבע של עבודותיו מותירה ניגודי צבעים עזים, המחזקים את הדרמטיות שבסיפורי התנ"ך. הצבעוניות הזו מסתירה במעט את קירות הבית הישנים.

"אבא יהיה בעיתון?", שואל בנו של דוויד בעיניים בורקות. הוא ניגש למטבח, לאכול את ארוחת הצהריים שלו, המסתכמת בפרוסת לחם לבן. אותה פרוסה שואבת את דוויד בחזרה מפסגת האמנות אל מציאות החיים הקשה שלו.

בעקבות האח
דוויד היילו, 47, נשוי ואב לארבעה, עלה מאדיס אבבה שבאתיופיה למרכז הקליטה באשקלון בשנת 2006. באתיופיה הוא סיים תיכון במגמת מכניקה ואמנות וגדל במשפחה שמצבה הכלכלי היה סביר. אביו עבד כפקח על גני ילדים ואמו הייתה עקרת בית, שגידלה שבעה בנים ובת. שניים מבין שמונת האחים עלו לארץ – אסייהי ודוויד. לרוע המזל, נפטר אסייהי, שהגיע ראשון לארץ, ממחלה קשה. זאת, עוד בטרם זכה דוויד לפגוש אותו כאן כפי שתכננו.

באתיופיה עסק היילו בעיקר בעבודות רקמה. "רקמתי על כריות סיפורים מהתנ"ך", הוא אומר, "יהודים בני העדה שלנו, שעמדו לעלות לישראל, הגיעו אליי ואני לימדתי אותם לרקום. באדיס אבבה שמי עבר מפה לאוזן. ילדי הקונסולים והשגרירים מכל העולם, שלמדו בבית הספר האמריקני בעיר, שמעו עליי והזמינו אותי לבית הספר, כדי להציג את העבודות שלי ולמכור אותן.

"כך התפרנסתי בכבוד. גם לבתי המלון בעיר הוזמנתי, וגם שם מכרתי את העבודות. את הרקמות העברתי לציורים. חשבתי לעצמי שאת הדמיון שלי אני יכול לשפוך בצורה קצת אחרת על הבד. התחלתי לחקור ולנסות כל מיני חומרים, עד שהגעתי לשמן ואקריל".

איך תקשרת עם התיירים?
"פשוט מאוד. הם היו שואלים אותי באנגלית 'האו מאץ'?', ואני עניתי מה הסכום. על כל תמונה שילמו לי בערך 50 דולר. פעם הסתובבתי באדיס אבבה ופנתה אליי תיירת אמריקנית, ששאלה אם אני יכול לצייר עבורה. היא ביקשה ממני לבוא לביתה עם כל העבודות שסחבתי עליי. להפתעתי, חיכו לה שם המון חברים וכולם קנו את כל העבודות שלי, עד האחרונה שבהן. כנראה שלא ביקשתי מספיק, כי כל אחד מהם שילם לי כפול על כל עבודה".

עובד ניקיון בסופרמרקט
למרות הפריחה האמנותית, החליט היילו לעזוב הכל ולעלות לישראל. "זאת הייתה החלטה ברורה מאליה", הוא אומר, "הכמיהה לישראל נמצאת בעמקי נשמתם של הרבה יהודים באתיופיה. לא היה ספק בכלל. בארץ הגענו למרכז הקליטה באשקלון ונדהמנו מהחום.

"למרות מה שחושבים, ישראל היא מדינה הרבה יותר חמה מאתיופיה, יש כאן לחות רבה לעומת רוחות נעימות ויבשות שם. המדריכים במרכז הקליטה באשקלון עטפו אותנו ותמכו בנו מאוד. אני עצמי מתחבר מהר לאנשים, לכן הקליטה הראשונית לא הייתה לי קשה. במרכז הקליטה באשקלון סיפרתי שאני צייר וקיבלתי הזדמנות לצייר על אחד הקירות שלהם את ירושלים".

חשבת להתפרנס בארץ ממכירת היצירות שלך?
"במרכז הקליטה מכרתי כמה עבודות לצוות המרכז ולאורחים, אבל משם זה לא צמח יותר. באתיופיה זה היה פשוט - שגרירים, עוברים ושבים, פשוט קנו אותן. הקצב באתיופיה היה אחר. המחיה הייתה קלה יותר. בישראל הכל קורה כל כך מהר. המחיה כל כך יקרה