ראש בראש עם הבירוקרטיה: גל (שם בדוי), תלמיד אחת הכיתות הנמוכות, מחולון יושב בבית מאז 3 באוקטובר, ולא הולך לכיתת החינוך המיוחד שהוא לומד בה בשלוש השנים האחרונות. גל יושב בבית כי אין לו איך להגיע לבית הספר. אמו, שרה, נאבקת בימים אלה לארגן לבנה הסעה לבית הספר, וכמחאה החליטה להשאיר אותו בבית.

כשהיה גל אמור לעלות לכיתה ג', החליטו הוריו, ביחד עם ועדת השמה, שהמסגרת המתאימה לו ביותר היא חינוך מיוחד. "יש לו בעיות זיכרון ובעיות של התמצאות במרחב, וזה כמובן בנוסף לבעיות ולקשיי הלמידה שיש לו", מספרת אמו.

משפחתו של גל גרה בקרית בן גוריון, בעוד בית הספר שאליו שובץ נמצא באיזור בניין העירייה. "הוועדה של משרד החינוך, שקובעת את המרחק להסעות דרך העירייה, קבעה עוד בזמנו שבגלל שהמרחק אינו מספיק על פי הקריטריונים שלה, הוא אינו זכאי להסעה דרך העירייה", מסבירה אמו. "בשנתיים האחרונות הילד הצטרף להסעות על בסיס מקום פנוי בתשלום סמלי. גל הוא ילד מקסים, אך יש לו בעיות קשות בהתמצאות במרחב. הוא לא יכול לנסוע באוטובוסים לבד, ובוודאי שלא ללכת מרחק גדול כל כך ברגל.

"ביולי התחלתי, כמדי שנה, שוב את הפרוצדורה להסעה. בתחילת השנה אמרו לנו להמתין כי יש עדיפות לזכאים. הם צודקים, לא התווכחתי. עד יום כיפור מצאנו סידור. בחלק מהזמן אני לקחתי את הילד באוטובוס הלוך וחזור. קרוב משפחה אחר לקח אותו, הסתדרנו, ובמקביל חיכיתי לתשובה.

"אחרי סוכות הודיעו לי שאין מקום בהסעה, ושכדאי שאדאג להסעה באופן פרטי. הסעה פרטית עולה 500 שקל, שאין באפשרותי לשלם. אני חולת סוכרת, בעלי עובד אומנם, אבל אין באפשרותנו לשלם הסעה לילד. בעירייה אמרו שאם אין לנו כסף לשלם להסעה, הם מוכנים לממן כרטיסיית אוטובוס.

"הנוירולוגית כתבה מכתב מסודר, שנאמר בו שגל לא יכול להסתדר בלי ליווי של מבוגר עקב אי התמצאות במרחב ובעיות זיכרון. אותו מכתב כתבה גם מחנכת הכיתה, שמכירה אותו שנתיים. אני לא יכולה לשלוח את הילד באוטובוס לבד.
"אחרי דין ודברים עם העירייה נמסר לי שהילד מופנה לוועדת חריגים, ושאקבל תשובה רק ב-30 בחודש. הילד יושב בבית מ-3 באוקטובר. עד שאני אקבל תשובה זה כמעט חודש ימים, ומבחינתם זו הבעיה שלי".

זו באמת הבחירה שלך להשאיר אותו בבית.
"ברור לי שברגע שאני אשלח אותו לבית הספר, כולם יסירו את האחריות מעליו ואיש לא ידאג לסידור. זה נורמלי שילד יושב בבית יותר משבוע, ואף גורם עירוני לא מתעניין מה קורה איתו? לא נשלחה קצינת ביקור סדיר, לא בדקו למה הוא בבית, פשוט אמרו לי: 'תחכי לתשובה'.

"אני אדם לא בריא, אני לא יכולה לנסוע איתו באוטובוס הלוך כל בוקר ולחזור בצהריים. גל מפסיד חומר לימוד ואינטראקציה חברתית. זה ילד שהצרכים שלו אחרים, וכל יום שהוא מפסיד זה עולם ומלואו. הוא יושב עצוב בבית, לא מבין מה קורה סביבו ולמה הוא לא יכול לנסוע כמו כולם בהסעה. עקב הלחץ הנפשי, מצבי הבריאותי מידרדר ואני מרגישה שאין לי עם מי לדבר ואל מי לפנות, שאני לא מעניינת אף אחד, שהם רוצים לנפנף ולחפף אותי.

"איפה הדאגה לפרט? הדאגה לילד? שיבואו ויראו את המרחק, שיבואו וידברו עם הילד, ויחליטו אם זה ילד שצריך הסעה או יכול לנסוע באוטובוס. אני לא מתכוונת לשלוח את הילד לבית הספר עד שהנושא הזה יסודר אחת ולתמיד. איפה כל האנשים עם התפקידים הגדולים בחינוך, כשצריך לדאוג לילדים שלנו באמת?"

תגובת עיריית חולון: "הקריטריון להסעות נקבע על ידי משרד החינוך. העירייה היא רק הגורם המבצע. במקרה הספציפי הזה, המרחק בין ביתו של הילד לבית הספר אינו עונה על הקריטריונים של משרד החינוך, ולכן הוא אינו זכאי.

"עיריית חולון מודעת למצוקת הילד והמשפחה, והעבירה את הבקשה למשרד החינוך, אך תשובתו היתה שלילית. הבקשה נמצאת בדיון בוועדת חריגים, ותשובה תתקבל בסוף החודש. העירייה מתנגדת לעבירה על החוק, מה עוד שמדובר בנוהל ארצי, ולא מקומי. הנושא הועבר לבדיקה של קצינת ביקור סדיר".

תגובת משרד החינוך: "הבקשה לא התקבלה עדיין בוועדת החריגים".