עיוור מכוכב אחר: בבית משפחת כוכב בבת ים עולים קולות של שמחה וצהלה. השעה שמונה בערב, סבתא מטגנת חביתה, אמא פאני מקפלת כביסה ויעלי הקטנה מתרוצצת בבית. היא ואבא משחקים בחתול ועכבר, שניהם על הברכיים, הוא רודף אחריה והיא פוצחת בקולות צחוק ילדותיים.

על פניו משפחה רגילה, זוג עם ילדה שגר אצל הסבתא ובקרוב עובר לבית משלו בחולון. הוא בעל תואר שני בעבודה סוציאלית ועובד בחברה המספקת סעד לקשישים, היא מלאת אנרגיות וחיוך כובש. אז מה שונה ויוצא דופן בתמונה האידילית הזו?.

המתבונן מן הצד לא יכול לדעת. אדיר כוכב נולד עם מחלה גנטית RP, מחלה ניוונית של הרשתית. למרות המגבלה, הוא לא מתייחס לעצמו כאל עיוור, מתנהל ומתפקד ככל האדם, נמנע מלהיעזר בעזרים חיצוניים להתמצאות במרחב ומעולם לא למד במסגרת מיוחדת לכבדי ראייה.

כוכב נולד עם רצון אדיר לחיות את החיים כמו כולם, לחוות, להרגיש, להתרגש ולהתאכזב כמו כל האנשים הרואים סביבו. הוא לא יכול לסבול רחמים ולא יאפשר למישהו לעזור לו מבלי שיבקש. את הכל הוא רוצה להשיג בזכות כישוריו הרבים והחלום האמיתי שלו הוא "להביא את האור לתוך עולם הקשישים".


התאהבה בו ממבט ראשון. פאני, אדיר ויעלי כוכב. צילום: קובי קואנקס

כבר בגיל צעיר הוא הבין, שאת חייו יראה לעד באופן שונה. לעיתים מקרוב, לעיתים מרחוק, לעיתים בכלל לא. מלכתחילה היה נחוש שהיותו כבד ראייה המחזיק בתעודת עיוור לא תמנע ממנו לגעת ולחיות את החיים כמו כולם. קל להתאהב בו, הוא שייך לזן האנשים הבלתי אמצעיים, שפותחים אתל הדלת והלב ומכניסים אותך לתוכם בלי להתבלבל. החיוך הקבוע הנסוך על פניו, גומת החן החצופה על הסנטר, כושר המנהיגות והיכולת הוורבאלית מפילות תוך חמש דקות את המחסומים, ואז, מי זוכר בכלל שהאיש לא רואה?.

אולי בגלל זה קל להבין את פאני, שפגשה אותו לראשונה במוזיאון "דיאלוג בחשיכה". הוא היה שם מדריך והיא בת שירות לאומי. ברגע שראתה אותו ידעה שזה הגבר שאיתו תרצה לחיות כל חייה. לאדיר זה לא היה ברור, לא מיד, אבל פאני הייתה עקשנית ובדרכה הצליחה לכבוש את ליבו.

בלי רחמים עצמיים
אדיר (33) נולד וגדל בחולון, בן רביעי למשפחה בת שש נפשות. "גם לאחי המבוגר ממני יש את אותה בעיה בעיניים", הוא אומר, "כנראה שזה נעוץ בגנטיקה".

ילדותו עברה עליו לצד חבריו הרואים. "אני לא יודע איך רואה אדם רואה ומה הוא מרגיש ביחס לדברים שהוא רואה, כך שאף פעם לא יכולתי לקנא בהם. כמובן שרציתי לראות טוב יותר, אבל לא באמת עסקתי בזה, אני לא אדם של רחמים עצמיים. למדתי במסגרת רגילה, בבית ספר ישעיהו ואחר כך בתיכון מיטרני. היו ילדים שצחקו עליי, אבל באותה מידה צחקו גם על השמן, על המשקפופר ועל זה שלא ידע לבעוט טוב בכדור".

ועדיין, לא יכולת לעשות הכל כמו כולם.
"יכולתי לעשות את מה שיכולתי במסגרת המגבלות שלי. כשהגעתי לכיתה ט' אמרו לי שאם אני רוצה לצאת לטיול השנתי, אחד ההורים חייב להצטרף אליי. לא הסכמתי ולא יצאתי. כשכל החבר'ה הוציאו רישיון נהיגה התבאסתי. כשכולם דיברו על יחידות קרביות וידעתי שלא אוכל להתגייס, התבאסתי".

אם היית לומד במסגרת מיוחדת ללקויי ראייה, אולי היה לך קל יותר.
"אני נגד מסגרות מיוחדות. בית ספר זה לא רק גורם מחנך ומלמד, זאת מסגרת שבה אתה אמור לרכוש כלים חברתיים להתמודדות בחיים, כלים שיעזרו לך להתמודד איתם בחוץ, והעולם שבחוץ איננו עיוור ולא מחולק לקבוצות, יש בו מכל וכל, וכשאתה בא ממסגרת שיש בה הכל, הדרך להתמודד עם החיים ולפתח את הכישורים החברתיים היא הרבה יותר גדולה".

מאיפה נולדה הגישה הזו לחיים?
"עם השנים למדתי להבחין בין טפל לעיקר, זה גם משהו שבא מהבית ומההתייחסות של האחים וההורים. אף פעם לא נתנו לי להרגיש שונה, וזה נתן לי הרבה ביטחון".

בשנת 2004 הוא עזב את לשכת הרווחה בבת ים והחל לחפש את עצמו. באותם ימים נפתח בחולון מוזיאון "דיאלוג בחשיכה". מישהו המליץ לו לבוא להדריך וכוכב החליט לנסות. "היו לי קצת חששות, מעולם לא הייתי בקבוצה שבה כולם כבדי ראייה, אף פעם לא הייתי תחת הכותרת הזאת וחששתי מהעניין. לשמחתי זאת הייתה חוויה מאוד מעצימה. הרגשתי מאוד נוח מההתחלה, קיבלתי במה לדבר בה על החשיכה. בהובלה של קבוצה יש כוח עצום, אתה יכול להציג את העולם האחר ולהוביל אותם החוצה אל האור אחרי שחוו את חיינו".

האהבה מעוורת
בשנת 2005 הגיעה ל"דיאלוג בחשיכה" פאני, בת שירות לאומי, על תקן מדריכת חוץ. כשראתה את אדיר, משהו נדלק אצלה בלב. "גדלתי בבית מסורתי שעם השנים הלך והתחזק. כשהגעתי לדיאלוג וראיתי את אדיר, ידעתי כמעט מהרגע הראשון שהוא הדבר שנכון לי".

למרות מגבלת הראייה?
"האהבה מעוורת", אומרת פאני ושניהם צוחקים. "חמש דקות אחרי שדיברתי איתו, שכחתי שיש לו מגבלת ראייה, אבל הוא