יום הולדת עצוב: היא מדליקה סיגריה בסיגריה, שואפת את העשן ופולטת טבעות, שמתנדפות באוויר יחד עם השיעולים שלה, רווי הליחה. בקול צרוד ומחוספס היא אומרת, "אתמול היה לי יום הולדת, הייתי בת 60".
מזל טוב.
"בחיים לא חשבתי שאגיע לגיל הזה".

שרה בת 60. חוגגת מספר עגול, בלי מסיבת הפתעה, בלי בלונים, בלי מתנות. "הילדים התקשרו, אמרו מזל טוב", היא מנחמת את עצמה, "והנכד שלי צייר לי ציור". מהתיק היא שולפת דף מקומט ובו קווים ששרטט ילד בן חמש. בית, עץ ו"לסבתא באהבה". "את כל הציורים שלו אני שומרת", היא אומרת, "יש מישהו בעולם הזה שאוהב אותי. הוא ילד, הוא עדין לא התקלקל. נכון שהוא יפה?", היא מוציאה מהתיק תמונה של ילד עם עיניים צוחקות ומנשקת אותה.

איך חגגת?
"יצאתי לעבודה. חשבתי שביום הולדת 60 תהיה לי הרבה עבודה, אבל מי יודע ששרה בת 60? באו כמה לקוחות, היו כמה מספרים, 400 שקל. חזרתי מוקדם, בשלוש כבר הייתי בבית. התקלחתי והלכתי לישון. לבד, כל החיים לבד".


זונה בשטח (המחשה). "אני זונה לא נערת ליווי". צילום: קובי קואנקס

שרה לא בוכה. "הדמעות שירדו לי מהעיניים מספיקות כדי למלא את כל הכינרת. העיניים שלי כבר התייבשו מלבכות, מה יש לבכות? אלה החיים שלי, ככה אלוהים רצה, ככה נהיה. אני לא יודעת משהו אחר".

בשקט, שאף אחד לא יידע
שרה מתגוררת בדירה צנועה במרכז העיר. שלושה חדרים עם מרפסת שמשקיפה לזו שמולה. הטלוויזיה דולקת 24 שעות ביממה. "ככה אני לא מרגישה שאני לבד", היא אומרת. "במקרר שלי יש הרבה שוקולדים מכל מיני סוגים. אחרי יום עבודה אני חייבת משהו מתוק".

כל פינות הבית זרועות במאפרות עם בדלי סיגריות. נעליים ובגדים פזורים בכל פינה. שרה מתהלכת בבית, גבוהה, בעלת מראה נשי, ציפורניים ארוכות משוחות בלק אדום. השנים חרשו את פניה בקמטים ומבע עיניה הירוקות נראה קודר. כשהיא מחייכת, נמתח עור פניה. לדיירי הבניין שבו היא גרה היא מספרת על עבודה כמנהלת חשבונות במשרד עורכי דין חשוב. "הם חביבים אליי תמיד", היא אומרת, "אומרים בוקר טוב יפה, שואלים אם אני צריכה משהו, חושבים, אישה זקנה שגרה לבד".

בכל ערב, כשהיא יוצאת לעמלה, לרוב באזור התעשייה בחולון, היא משתדלת לעשות זאת בשקט, שאף אחד לא יידע. "אם היו יודעים שאני זונה, היו עושים פה רעש ובלגן. כבר הייתי בדירות כאלה. אנשים אוהבים ללכת לזונות, אבל לא אוהבים שהזונות גרות בדלת שמולם, אז בשביל מה להדליק את המדורה?".

החלוצה של אזור התעשייה
שרה היא זונה והיא רוצה שנכתוב זונה. "אל תשמשי במילים יפות כמו 'המקצוע הכי עתיק בעולם' או 'נערת ליווי' וכל השטויות שהמציאו היום. אני לא ספר שהפך למעצב שיער, אני זונה וזה מה יש".

למרות הנחישות, שרה פוחדת להיחשף. "אני שומרת על הכבוד של הילדים שלי והנכד שלי", היא מסבירה. "יש לי שבעה אחים ואחיות, אמא שלי בת 90, אני לא רוצה לפגוע בהם. הם חושבים שאני בסדר, שאני כבר לא שם. הם לא יודעים כשאתה שם, אתה שם. אי אפשר להיות חצי זונה, אי אפשר להיות פעם זונה. פעם זונה תמיד זונה, ככה זה עובד אצלי".

40 שנה היא מתפרנסת מהמקצוע הכי עתיק בעולם. היו לה הפסקות של כמה שנים, אבל בסוף הייאוש תמיד ניצח והצורך להאכיל שלושה ילדים ולכלכל את הבית גבר. הדרך היחידה ששרה מכירה היא לעמוד בצידי הכביש, במיני קצרצר ובגופיה שלא מותירה הרבה מקום לדמיון ולחכות שמישהו יעצור. אזור התעשייה של חולון הוא הבית שלה מזה שנים ארוכות. "הייתי בין הראשונות שם", היא אומרת ביובש, "אלה היו ימים אחרים".

מה היה שונה?
"האזור הזה תוסס ומלא בזונות ובגברים שרוצים פורקן. אחר כך הקימו עמודי תאורה, הבריחו את הלקוחות, ואז הגיעו הרוסיות ומכוני הליווי והאינטרנט וככה ירדה העבודה, אבל באים, תמיד באים, בסוף כולם רוצים איזה פינה חשוכה, לגמור וללכת הביתה, בלי כל הדאווין של מכוני הליווי".

היא נולדה וגדלה בדרום תל אביב, למשפחה קשת יום בת תשע נפשות. "היו חיים לא קלים", היא נאנחת, "אמא שלי עבדה בניקיון, אבא שלי היה סבל. גרנו בדירה של שניים וחצי חדרים, כל הילדים בחדר אחד. אחד על השני היינו שוכבים, אף פעם לא עניין את אף אחד מה אנחנו עושים ועם מי אנחנו הולכים. כן עניין שנאכל. בבית שלנו כל הזמן דאגו שיהיה אוכל. זה מה שההורים שלי ידעו, אני לא באה אליהם בטענות".

אונס קבוצתי בגיל 12
"השכן שלנו היה בחור אחרי צבא", היא מספרת, "כל הזמן הוא היה אומר לי, 'את ילדה יפה, בואי לפה, בואי לשם'. את הסיגריה הראשונה הוא הדליק לי בגיל 11, בחצר של הבית שלו. התמזמזנו כל הזמן, והוא חשב, בגלל החזה הגדול שלי, שאני בוגרת. ככה עשינו את זה. קודם איתו, אחר כך עם החברים שלו. ככה כל פעם הם היו באים, עומדים בשורה ואני על המיטה בחדר שלו, שוכבת עם כולם, אחד אחרי