"לפני כשבועיים שבתי ארצה מהמסע לפולין, אותו ערכתי ביחד עם בתי שירה, תלמידת י"א, כחלק ממשלחת תלמידי התיכון. מאז שובי, אני לא מוצאת מנוחה, לא מצליחה לחזור לגמרי לשגרה. אבן כבדה "יושבת" על ליבי ומסרבת להעלם.
כשיצאתי לשם, חשבתי שיש בידי את כל התשובות. כשחזרתי – נשארו לי רק שאלות: איך ייתכן? כיצד דבר כזה יכול לקרות? למה? איפה היו כולם? היכן היה אלוהים?

בקור מקפיא צעדתי לאורך הצריפים של אושוויץ, המוקפים בגדרות תיל. התבוננתי בערמות הנעליים, המשקפיים, המזוודות עם השמות, הכמות האדירה של השיער ולא האמנתי למראה גודל הזוועה שהתגלתה לנגד עיני. ראיתי נעלי עקב ונעליים שטוחות, נעליים עם "פונפון", סנדלים, נעליים בכל המידות, נעלי גברים ונעלי נשים, שלא לדבר על הילדים – כל אחת מהן היתה נעולה פעם על רגלו של מישהו.

דמיינתי את המזוודות אחוזות בידיהם של אותם אנשים אומללים, שמיהרו לעזוב את ביתם בעל כורחם. ראיתי בעיני רוחי את הצמות הקלועות על ראשיהן של הילדות, שכעת מונחות בערמת שיער ענקית, שיער אפור, ולא מזיקנה. רק שם הבנתי, שכל מה שחשבתי שידעתי - ממה שקראתי, ממה ששמעתי – בעצם לא הבנתי כלום. רק כשאתה שם, אתה מתחיל לקלוט את הטרגדיה הגדולה.

חיבוק לבת
במיידאנק, הממוקם בפרברי לובלין, כשבתי העיר משקיפים על המחנה, הרגשתי כאילו אני ממששת את הזוועה במו ידיי ורואה אותה במו עיני. המקלחות, חדרי הגזים וערמות פחיות הציקלון B לא הותירו הרבה מקום לדימיון. המחנה הנורא המשיך להכות בי כשהגעתי לשורה ארוכה של בניינים, בתי המגורים של האסירים. שורות מצמררות של דרגשים על גבי דרגשים מילאו את הצריפים מקצה לקצה, ובעיני רוחי יכולתי לדמיין את האנשים השוכבים עליהם בצפיפות נוראה, בקור מקפיא בחורף ובחום הלוהט בקיץ.

כשיצאנו מבניין המשרפות, בו אמרנו כולנו בהתרגשות "קדיש" והדלקנו נרות נשמה, התכנסנו לטקס המתוכנן המשותף לתלמידים ולהורים למרגלות מבנה עגול וגדול. בתחילה חשבתי כי מדובר באנדרטת זיכרון ואולם רק כשהתקרבתי פענח מוחי את מה שעיני ראו: היה זה הר אפר עצום, שרידי אנשים, שרידי חיים.

חיבקתי חזק את בתי, ואימצתי אותה בכל הכוח אל ליבי. באותו הרגע חשבתי על כל אותן אימהות, שילדיהן נקרעו מהן באכזריות, בציניות ושלחו אותם אל גורל לא נודע, מבלי שתהיה להן היכולת להגן עליהם. הרי מדובר ברגש כל כך בסיסי ביחסי הורים וילדים בכל מקום, בכל עם, רגש אוניברסאלי לא רק בקרב בני האדם אלא גם בקרב החיות – לדאוג לילדים לכל מחסורם, לשמור עליהם מכל רע.

חשיבות העצמאות
אבל במהלך הסיור בפולין הבנתי דבר נוסף: על אדמת פולין נרצחו לא רק גופותיהם של מיליוני היהודים. במחנות המוות הושמדה התרבות היהודית המפוארת שהיתה שם מאות בשנים, היצירה, התרומה הגדולה לכלכלה, לטכנולוגיה, לספרות ולאמנות. פולין (וגם מדינות אחרות באירופה) התברכו באישים יהודים שפארו את תרבותן, ותרמו לעולם כולו, בלי קשר למספרם באוכלוסייה.

ארבע פעמים שרתי את "התקווה" במהלך המסע ביחד עם מאות בני הנוער המדהימים שלנו. פעם בטקס באושוויץ, פעם במיידאנק, לאחר מכן בטרבלינקה ולבסוף באנדרטת רפפורט בוורשה. בכל פעם הבנתי שוב, ובעוצמה חזקה יותר, עד כמה חשובה מדינת ישראל לכולנו, עד כמה עלינו לעשות כל שביכולתנו להגן עליה, לשמור עליה, כי היא שומרת עלינו. לעולם אסור לנו להיות תלויים באחרים.

כן, בתוך עמי אני יושבת וגם לי יש ביקורת על התנהלותה בנושאים כאלו ואחרים ואולם למרות זאת, עלינו להיות גאים במדינתנו, לאהוב אותה ולברך על העובדה, שאנו אזרחים של מדינת היהודים הדמוקרטית.

* הכותבת היא דוברת עיריית חולון.