אחד בשביל כולם: אליס הראל ורפי סרוסי הם שני דון קישוטים מחולון שנלחמים בביורוקרטיה והולכים עד הסוף עם האמת שהם מאמינים בה. הם לא מוותרים עד שהם משיגים את המטרה. אתם הייתם מרימים ידיים מזמן.

"הייתי חייב את זה לבת שלי"
המטרה: להקים אנדרטה לנרצחים. האמצעי: לתזז בעירייה. כמה זמן: ארבע שנים. התוצאה: אנדרטה לזכר 70 חללי פעולות איבה הוקמה בחולון. המסקנה: "לא להרים ידיים"

ב-16 ביולי 2002 נרצחה קרן סרוסי-כשאני בפיגוע שהתרחש בעמנואל. קרן ז"ל הייתה בת 28 במותה והותירה אחריה בן, הורים, אחים ובני משפחה המומים וכואבים. "מותה של קרן טלטל לנו את החיים בצורה שאי אפשר לתאר", אומר האב, רפי סרוסי (65), מחולון. "אני לא מאחל לאף אחד להיות במקום הזה, אבל רק כשאתה שם אתה יכול להבין מה משמעותו של השכול".

בתום שנת האבל ניגש רפי לעיריית חולון ושאל האם יש אנדרטה לזכר הרוגי פעולות האיבה. "רציתי לדעת אם יש מקום מכובד עם אנדרטה שביום הזיכרון אוכל להגיע אליו, להניח זר, להרגיש שייך. שלחו אותי לגן ציבורי, שכשהגעתי אליו, פשוט התביישתי מרוב שהמקום היה מוזנח. היה שם כדור נחושת, שכל מה שנכתב עליו היה מחוק, משהו מאוד מבזה. ברגע שראיתי את זה היה לי ברור שצריך להקים אנדרטה חדשה".

לפני שיצא לדרך, ערך סרוסי סיבוב בין ערים נוספות. "בדקתי בכל מיני מקומות בארץ איזה אנדרטאות יש לנפגעי פעולות איבה, הנחתי שכמעט בכל עיר יש, ודאי שבערים הגדולות". מלא מוטיבציה וכוונות טובות הגיע רפי לעירייה, בהנחה שכל הדלתות ייפתחו בפניו ושבתוך זמן קצר תתנוסס אנדרטה מכובדת בעיר. במציאות, הוא אומר, מרגע שהחל במשימתו ועד שהאנדרטה עמדה על תלה, חלפו ארבע שנים מלאות מאבקים.

מה הרגשת במהלך התהליך, עד למתן האישור וההקמה?
"האנדרטה הפכה להיות מטרת חיי. הסתובבתי בערים אחרות, בדקתי בכל מיני מקומות, למדתי את החוקים בעל פה, השתתפתי בכל ישיבת מועצה, ניהלתי אלפי שיחות טלפון. נשאבתי אל תוך המאבק הזה והחלטתי שאני לא מוותר. ידעתי שאני חייב את זה לבת שלי ולכל הנרצחים. יש קושי עצום אחרי מוות של ילד להכניס את החיים למסלול, האבל הוא חלק בלתי נפרד ממך וההתעסקות סביב האנדרטה וסביב ההנצחה הייתה עבורי סוג של החייאה".

אחרי ארבע שנות מאבק הבקשה שלך אושרה. איך הרגשת?
"לא היה מאושר ממני. הייתה בזה תחושת הקלה, תחושה של ניצחון. הרגשתי שנלחמתי בשביל משהו ובסוף זה קרה. היום, בכניסה לגן הציבורי ברחוב התחייה יש אנדרטה, והגן כולו נקרא 'גן חללי פעולות האיבה'.

הטיפ של סרוסי: "לא לוותר. אם יש משהו שחשוב לך, אל תרים ידיים, תבדוק, תפעל ואל תניח לעצמך ולביורוקרטיה. זה גובה מחירים לעיתים קשים, אבל אחר כך, כשהמטרה הושגה, התחושה היא של ניצחון. זאת תחושה טובה שאין כמוה".

עושה חיים קשים למנהלי בית הספר. אליס הראל (צילום: קובי קואנקס)

"אני האמא הלוחמנית"
המטרה: ליישר נהלים בבית הספר. האמצעי: להזיז הרים במשרד החינוך. כמה זמן: תמיד. התוצאה: חוק וסדר. המסקנה: "הילדים משלמים את המחיר".

אליס הראל (45) מחולון, נשואה ואם לחמישה, היא מסוג ההורים שעושים חיים קשים למנהלי בתי הספר. "לטובת הצדק", היא אומרת, "אני מוכנה ללכת הכי רחוק שאפשר. לפעמים את המחיר משלמים הילדים שלי, אבל אני רוצה לישון טוב בלילה ולדעת שהמערכת פועלת לפי חוק, שהצדק יוצא לאור ושכל הילדים נהנים ממנו".

מאז שנכנסו ילדיה למערכת החינוך (הגדול מבין החמישה עומד להתגייס לצבא) הראל פעילה בוועדי הורים. היא מדקלמת את תקנון משרד החינוך בעל פה ומתרוצצת מפעילות בית ספרית אחת לשנייה, החל מגביית כספים וכלה בהחלפת מנעולים. בכל סוגיה היא בודקת את נהלי משרד החינוך וכשהדברים לא נפתרים בבית הספר, היא לא מהססת לפנות למפקחים, לתקשורת ובעיקר לתוכנית 'זהבי עצבני'.

"בכיתה של הבן הגדול, בתיכון שבו הוא למד, התברר לי שלא מוסרים לתלמידים את ציוני המגן במועד. לפי החוק, ילד שנבחן במגן צריך לקבל את התוצאה די זמן לפני הבגרות, כדי שתהיה לו אפשרות לערער על הציון. פתאום התברר לי, שהילדים מקבלים את הציון ביום של בחינת הבגרות. את הילדים זה מאוד ערער ואותי זה מאוד הכעיס. בדקתי בתקנון משרד החינוך, קראתי היטב את החוקים ופניתי אל המורה. כשזה לא עזר, פניתי למנהל, וכשהדברים לא התנהלו לרוחי, פניתי למפקחת האזורית, אבל גם כאן הדברים נפלו בין הכיסאות. בשלב הזה החלטתי לפנות למשרד החינוך, שמיד נכנס לתמונה.

מפקחת נשלחה לבדוק את הציונים, המורה הועבר מתפקידו ומאז היחס לבחינות המגן השתנה. כמובן שילדים רבים אחרים נהנו מהמלחמה שלי, אבל מי ששילם את המחיר זה דווקא הבן שלי. הוא אמנם תלמיד מצטיין, אבל היחס אליו השתנה, בבית הספר ראו בו הילד של האמא הלוחמנית שעשתה בלגן. זה המחיר ש