הפסקת עשר בחצר בית הספר. עשרות בני נוער, פליטי מערכת החינוך שהגיעו אל המשוכה האחרונה, מתגודדים בחצר. חלקם יושבים על הברזלים, חלקם משחקים טניס שולחן עם המורה לספורט או עם המנהלת, שמדי פעם מנסה להראות להם שהיא בכושר. רובם מרוכזים במזנון, שמופעל ומתופעל על ידי התלמידים עצמם. ברקע מוסיקה מזרחית, שיריב, אחראי הרדיו המקומי, מפעיל. על פניו בית ספר רגיל, בפועל - מסגרת שהיא התחנה האחרונה לפני שהרכבת יורדת מהפסים.

140 תלמידים מכיתה ט' עד י"ב לומדים כאן. מבנה בית הספר הועתק לרחוב שלום עליכם ויש בו אינטימיות, שהיא חלומה של כל מנהלת. אין כאן מסדרונות ארוכים, אין צבע אפור, אין תחושה של כלא ואפילו לצלצול יש צליל משלו. החלונות מצופים בויטראז'ים, על חלק מהעמודים פסיפסים צבעוניים, על הקירות ציורי פחם, והכל צויר ועוצב בידי התלמידים.

בחדרים שקופים יושבות מזכירת ומנהלת בית הספר והעוברים והשבים מנופפים להן לשלום. על הקיר הראשי עומד לוח ענק ובו מערכת אישית לכל תלמיד. 140 מערכות לימוד עם פירוט מדויק של שעות הלמידה, הכיתה והמורה. רגע לפני שהם עולים לכיתות הם עוצרים ליד הלוח, כל אחד מחפש את שמו ובודק לאיזה כיתה הוא שייך.

אורט מיטרני היה בעבר הרחוק בית ספר תיכון, מקיף עיוני רגיל. לפני כ-15 שנה, כשהעיר חולון עברה לחיטוב, הוסב המבנה לטובת תיכון לתלמידים שנפלטו ממערכת החינוך. בפועל, הפרויקט לא השיג את המטרה. התלמידים היו מעטים ולא נמצא מענה לצרכיהם המיוחדים. לפני כארבע שנים, רגע לפני סגירתו, נשלפה אורנה אייזנמן מניהול בית ספר בעין גדי לטובת שיקום בית הספר.

"המערכת ויתרה עליהם והרימה ידיים" (צילום: קובי קואנקס)

אורנה (46) נשואה ואם לארבעה, החלה את דרכה במערכת החינוך כמורה למתמטיקה. בהמשך הייתה סגנית מנהלת בתיכון קרית שרת בעיר. אחרי 13 שנה יצאה לנהל את התיכון האזורי בעין גדי. "אחרי שנתיים", היא אומרת, "שמחתי לשוב לחולון, כי זה הבית שלי. גם היה חשוב לי להגיע למקום שבו יש ילדים שבאמת צריכים אותי".

זאת משימה לא פשוטה.
"זה היה החלום שלי, לעבוד עם ילדים, שקשה להם מאלף ואחת סיבות, לתת להם מענה פרטני ולדעת שניסינו לגעת, להציל ולהראות להם שיש גם דרך אחרת מלבד הרחוב".

כמו כל ההתחלות, גם כאן המשימה קשה. אייזנמן החליטה לעשות מהפכה תפיסתית וחינוכית בבית הספר. "קודם כל שינינו את השם ל'מרכז חינוכי', וכבר זה נשמע פחות מאיים. בנינו תוכנית אישית לכל תלמיד, פתחנו מגמות וסדנאות של אופנה, גרפיקה, עיצוב, חשמל, תיאטרון ומוסיקה, שיפצנו והחלטנו על זמינות מוחלטת לתלמידים".

ב'מיטרני' משתלבים זה בזה סיפורים קשים על ילדים שספגו אלימות בבית, ילדים שמטיילים כל היום ברחוב, רעבים ללחם, ילדים שסובלים מקשיי למידה קיצוניים וגם ילדים מבתים טובים, שהמערכת ויתרה עליהם והרימה ידיים.

"הגענו לכאן אחרי שעברנו המון תחנות", אומרת אמא של אלעד, תלמיד כיתה י"א, "אנחנו גרים בסביבה מצוינת בעיר, אין בעיות כלכליות בבית, גם אני וגם בעלי פנויים מאה אחוז לילד. בגיל צעיר אובחנו אצלו לקויות למידה מאוד מורכבות. טיפלנו בו בכל דרך שהמליצו לנו - הוראה מתקנת, טיפול באמצעות בעלי חיים, שחייה וכו'.

"הילד לא היה מסוגל להבין את החומר הנלמד, לשבת בכיתה עם עוד 35 ילדים
ולעמוד בקצב. הוא קיבל עזרה מבית הספר והעזרה לא עזרה. בחטיבה המצב החמיר, הוא נבלע בכיתה והתחיל לברוח אל הילדים שמסתובבים ברחוב. היה קשה מאוד לעצור אותו, נקלענו לסוג של רכבת דוהרת. הוא נפלט משלושה בתי ספר, החליט שהוא לא רוצה ללמוד אלא לעבוד. הגענו לכאן במקרה, והמקום הזה פשוט הציל לילד שלי את החיים. הוא מצא מסגרת שמטפחת את הדברים שהוא אוהב, נבנתה לו מערכת אישית אמיתית והוא למד לקרוא. מה שלא הצליחו לעשות איתו בעשר שנים עשו כאן בפחות משנה".

אורנה, מתוך 140 תלמידים, עם כמה מהם את מרגישה הצלחה?
"הצלחה נמדדת בפרמטרים שונים. ילד שמצליח להגיע כל בוקר לבית הספר זו הצלחה. ילד שנסגר לו תיק במשטרה זו הצלחה. ילד שמצא תחום עניין זו הצלחה. ילד שיש לו נכונות להרחיב את האופקים זו הצלחה. קשה למדוד את זה במספרים או אחוזים".

וכשאתם נכשלים?
"אז מפח הנפש גדול מאוד, בעיקר בגלל המאמצים שאנחנו משקיעים בכל אחד מהם, וכן, יש גם כישלונות".

הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע ב"ידיעות חולון".