לפני ימים ספורים חגגה מירב בן-ישי מחולון יום הולדת 40. בעלה ארגן לה מסיבת הפתעה, עם חברים, פלקטים צבעוניים ונרות. בשעת לילה מאוחרת, כששכחה המהומה, הרגישה בן-ישי צביטה קטנה ממקום אפל, ממקום שחשבה שנשכח. צביטה מזיכרון ילדות טראומתי, שטלטל את חייה וגזל ממנה את חברתה הטובה, שלא הייתה שם, כדי לחוג איתה את יום ההולדת.

28 שנים עברו מאז, ועדיין, יש כאלה שמזהים את מירב כ'הילדה מאסון
המעלית', אולי בזכות הפנים הקפואות שהתנוססו בכל העיתונים תחת הכותרת "אבא, אני רוצה לחיות". בן-ישי הייתה אז בת 12. למרות הפצרות התקשורת לאורך השנים, לא הסכימה להתראיין ולדבר על המקרה. החודש, כשהחליפה קידומת, הרגישה שהיא מוכרחה להוציא את הבערה החוצה. לא רק להיזכר, אלא גם לדבר.

בן-ישי גדלה בחולון בשם מירב צביטמן. ב-28 במאי 1981, בשעת אחר הצהריים, יצאה עם חברתה סיגל קדוש ז"ל לכיוון מתנ"ס נאות שושנים, לחוג כדורסל. ברחוב התחיה פגשו את רווית רום, בלה קנתי ואת גלית מועלם ז"ל. "זה היה אחר צהריים שגרתי וחמים, אני זוכרת אפילו מה לבשתי ומצב הרוח שלנו היה נהדר. ליד הבניין ראינו את רווית ובלה שעלו לבניין להשאיל ספר לימוד מאחד הבנים שלמד איתן בכיתה. הן הציעו לנו להצטרף אליהן והסכמנו. ואז, בין הקומה השנייה לשלשית, המעלית נתקעה".

מירב עוצרת. "היינו תקועות במעלית שלוש שעות וחצי. את הבנות זה הצחיק, המעלית נשארה מוארת והן לא הפסיקו לצחוק ולהשתולל. אני נלחצתי, התכנסתי בתוך עצמי ונכנסתי לחרדות. עוד לפני המקרה הייתי טיפוס חרדתי והתקיעות במעלית הלחיצה עוד יותר. התחלתי לשאול שאלות, מה יקרה אם לא יחלצו אותנו, מה יקרה אם אני אמות, כל הזמן חשבתי שאני חייבת לצאת משם, כי משהו רע עומד לקרות".


"תמיד אמרתי לעצמי 'זה גורל'". בן-ישי (צילום: קובי קואנקס)

אחרי שלוש שעות וחצי הגיע הטכנאי, "והייתה תחושה שהנה זה עומד להיגמר. הטכנאי ניסה לסדר את הבעיה, ואז שמענו בום גדול. זה היה כמו רעידת אדמה, כל הבניין זז. אנשים התחילו לצעוק, שמענו רגלים רצות. הטכנאי צעק לנו להיצמד לדופן האחורית של המעלית. סיגל וגלית נצמדו לדופן האחורית עם הפנים לדלת, ומאחר ולא היה מקום לכולנו, נצמדנו לדפנות בצדדים. הבנו שהמשקולת נופלת והחלטנו להחזיק ידיים.

"המשקולת נפלה לאט, קומה אחר קומה, שמענו אותה נוחתת ובכל נחיתה הלב דפק חזק. לא ממש הבנו את המשמעות ומה עומד לקרות, שמענו את הרעש, הרגשנו את הזעזוע ורק הסתכלנו אחת על השנייה, אף אחת לא דיברה ואז...".

מירב עוצמת עיניים "המשקולת נפלה על גג המעלית, מדובר במשקולת של טון וחצי, ובנפילה מגובה היא מכפילה את עצמה. הגג התרסק והמשקולת נחתה על הבנות שעמדו על הדופן האחורית של המעלית. המשקולת נפלה עליהן ונעצרה".

מה ראית?
"ראיתי ראש, יד, רגל, הבנתי שקרה אסון גדול. הגוף שלהן היה מחולק לשניים והיה שם ריח נוראי, עד היום אני מריחה את הריח הזה, תערובת של שריפה וחום ולחץ. לקח עוד 45 דקות עד' שמכבי האש הגיעו לחלץ אותנו".

בחודש שאחרי האסון ישנה בן-ישי במיטת הוריה וסירבה ללכת לבית הספר. "הייתה לי שיחה אחת עם פסיכולוגית בבית החולים, אבל לא יותר מזה. כשהייתי הולכת ברחוב אנשים הצביעו עליי, 'הנה הילדה מהמעלית', והיו גם ניגשים, מברכים, לוחצים לי יד".

שאלת את עצמך למה הן ולא אני?
"תמיד אמרתי לעצמי, 'זה גורל'. כמו שאלה היו סיגי וגלית, זו יכולתי להיות אני, אבל עובדה שלא".

הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע ב"ידיעות חולון".