בגיל 97 לאברהם כרמי כבר אין סבלנות להתראיין על סיפור חייו הבלתי נתפס. הוא עושה זאת כי הוא מבין את הסקרנות ואף את החובה, אך מתוודה שהיה מעדיף לבלות את זמנו בבייביסיטר לנינים בבית שבמקווה ישראל, "הרי אחרי כל מה שעברתי, אני יודע כמה חשוב לבלות כל דקה עם המשפחה שלי".

אברהם ורבקה כרמי, במקווה ישראל | צילום: קובי קואנקס
במלחמה: בין הכיבוש הגרמני לרוסי
לכרמי ואשתו רבקה שלושה ילדים, תשעה נכדים ולמעלה מ־20 נינים, וקשה להאמין שהמשפחה הגדולה והמאושרת הזאת התחילה למעשה בילד יתום, בן יחיד להוריו שפעם אחרי פעם עמדו חייו בסכנה והיה משוכנע שלעולם לא יזכה להתבגר. "גרנו בגליציה שבפולין", הוא משחזר.

"כשפרצה המלחמה, אבא שהיה מורה היה באמצע נסיעה ללמד בכפר אחר, כך נוצר מצב שאני ואמי היינו בשטח שהיה תחת כיבוש גרמניה והוא נותר בשטח שהיה תחת כיבוש רוסי. כשהעבירו אותנו לוורשה הרשו לי ולאמי להתגורר עם דודי שהיה שומר בית העלמין, שהיה מול הגטו. היום זה נשמע מוזר שילד חי בבית עלמין אבל מתרגלים להכל.

"כשהחלו הגירושים לטרבלינקה אמא שילמה שוחד כדי להביא את אבי אלינו. אני זוכר את זה עד היום, זה היה ב־1942, ראינו אותו מחלון בית העלמין, לבוש סחבות ומחופש לאדם נוכרי ועיוור.

"אבל רגע לפני שהוא חצה את השער תפס אותו שוטר, בדק את מכנסיו ומיד שלח אותו לכלא שבגטו. שיחדתי סוהרים כדי להיפרד ממנו לפני ההוצאה להורג, הוא אמר לי 'זה לא משנה מה למדת או מה תלמד, מה שקובע זה מה שאתה יודע עכשיו'. ממנו למדתי להיות איש חינוך שמתמקד באדם שמולו".

"כשלקחו אותי ואת אמי לכיכר הגטו חשבתי שזה אבוד, אך שומר בית העלמין, יהודי שהיה נשוי לנוכרייה עם אישורים מיוחדים, העמיד פנים שאמי היא אשתו, החביא אותי בתרמיל שלו ולקח אותנו לבונקר, שם המתין גם דודי. הוא הציל את חיינו ולימים הוא ואשתו עלו לארץ ושמרנו על קשר חם. הם היו באים לבקר אותי בתקופת הצנע במקווה ישראל, מחביאים במעילים שלהם תותים ותרנגולת.

"פעם אחת היא קרקרה כל כך חזק שתפסו אותו". כל עדותו של כרמי מלווה בהומור כזה, וגם כשהוא מספר על החיים בבונקר הוא לא מתאפק ומשחיל בדיחות: "לא היו שירותים אבל גם לא היינו צריכים, כי לא אכלנו".

"הייתי כבר בן 14", ממשיך כרמי. "אבל אמא שלי המשיכה לחלום על ילד משפטן והכריחה אותי ללמוד לטינית ולדקלם את ביאליק". במהלך חג הפסח נתפסו יושבי הבונקר והועברו לטרבלינקה. "רובם היו בכלל חיילים אסטונים ופולנים. הנאצים לא טרחו ללכלך את הידיים שלהם בנו. הם השיבו אותנו לכיכר המשלוחים ומשם לטרבלינקה.

"רגע לפני שחיסלו אותנו הם הקצו כמה רכבות לשבויים שנסעו למיידנק, ביניהם אני ודודי. למה? תשאלי את הנאצים מה הם חשבו לעשות עם שבויים לקראת סוף המלחמה.

"בשלב הזה הפכתי ליתום באמת כי לקחו את אמי ומאז לא ראיתי אותה. היא צעקה לי לא לשכוח לא לאכול לחם, זה היה היום האחרון של פסח והיא קיוותה שלוקחים אותי למקום שיש בו מזון".

לסיפור חייו במחנה מיידניק קשה להאמין בשמיעה ראשונה, אפילו ביד ושם התעקשו על הוכחות לפני שתיעדו אותו, אבל כרמי בקסם אישי והומור נשבע שגם בחלומות לא יכל להמציא עלילה כל כך מפתיעה.

"עבדתי בצביעת כנפי מטוסים", הוא מספר. "הייתי מסטול מריח האציטון וכשהמנהל במפעל פנה אליי חשבתי שאני מדמיין. הוא היה בלונדיני, עם עיניים כחולות ואף סולד, ארי אמיתי. הוא שאל אותי כיצד הוא יכול לעזור לי. אלה היו חיים שונים. עשינו הכל כדי לשרוד, אז לקחתי סיכון וסיפרתי לו שאני זקוק לתכשיטים שאמא החביאה בבית העלמין בוורשה.

"הוא נעלם למספר שבועות וכשחזר מסר לי כיכר לחם חמה. חשבתי שזאת הדרך שלו לפצות את הילד הטיפש שמסר לו סוד, אבל בתוך הכיכר היו התכשיטים, בהם סחרתי כדי שאני ודודי נשרוד.

אברהם ורבקה בביתם | צילום: קובי קואנקס
"את הרכישה הכי טובה עשיתי מאישה פולנייה שחיה במחנה ונשלחתי לסייע לה בעבודת הבית. עבור ארנק כסף קטן שאמי נהגה לענוד לבית הכנסת היא אפתה לי שטרודל תפוחים. כמובן שהיא התקמצנה על השמן ואפילו הגישה לי אותו במגפיים, אבל זה היה שווה את זה.

"25 שנה אחרי, אני עומד ומשפשף את תבניות העוגות שהכינו לבר המצווה של התאומים שלי. בימי הצנע כולם חסכו בשמן, אז אני עמדתי וקרצפתי טוב. ואז רבקה אמרה לי שעבדתי מספיק ושיורק פלונסקי, שמכר סיגריות בכיכר שלושת הצלבים בפולין, משיק ספר בחולון.

כשהגעתי לשם הוא תפס את ידי ואמר לי 'אתה יודע שליברמן גנב את התכשיטים של אמך? ראיתי אותו כשהסתתרתי בבית העלמין'. שאלתי אותו מי זה ליברמן?

"הרי את התכשיטים של אמי הביא לי מנהל מהמפעל, אולי פולני ואולי אליהו הנביא, אבל בטח לא יהודי. אז פלונסקי שלח אותי למסגרייה בנווה צדק, וראית שם את המנהל הפולני, יותר זקן אבל עדיין עם מראה ארי.

"הוא הסביר לי שהוא יהודי שהתחזה לפולני לאורך כל המלחמה. הוא השיב לי את החפץ האחרון של אמי, קופסת מזרקים ישנה בה אוכסנו התכשיטים, אבל סירבתי לקחת. אנחנו היינו בשואה מאוד סנטימנטליים ולא רציתי לקחת לו את הזיכרון הזה".

שבוע לפני סיום המלחמה נפטר דודו מתשישות. כרמי חבר לידיד כחוש ומוכשר, לימים הפסנתרן פרופסור אלכסנדר תמיר, ויחד הם מצאו את עצמם על גבול גרמניה. לישראל הם הגיעו בספינה מצרפת, אליה הגיעו דרך שווייץ, נסגרו במחנה עתלית על ידי הבריטים וחולצו על ידי הפלמ"ח.

יום עצמאות ראשון בשבי הירדני
את כרמי, שהיה אז בגפו, שלחו למקווה ישראל שם פגש את רבקה, ניצולת שואה ששרדה דרך המשלוחים של קסטנר, ומאז הם לא עזבו את מקווה, רק כשהמציאות שוב אילצה אותם להילחם על חייהם. "לאחר הלימודים נדרשנו לתת שנת הכשרה ביישובים ונשלחתי לגוש עציון.

"רבקה נורתה על ידי ערבים במתקפה באיזור ואני נשביתי על ידי הירדנים עם עוד 250 תושבים בסיום הקרב על גוש עציון. זה קרה בדיוק ביום הכרזת העצמאות של מדינת ישראל".

אחרי כל מה שעברת, איך התמודדת שוב עם סכנת חיים?
"לא היה לנו זמן לרחמים עצמיים, היו עוד ניצולי שואה בין השבויים, אז נתחיל לבכות למה שוב? ההומור עזר לי להמשיך. מתישהו חשבנו שהירדנים מכינים לנו גרדום לתלייה, אבל אז הבנו שמדובר בעמודים לתליית עששיות - אז נשמנו לרווחה. אחרי 11 חודשים שוחררתי ושבתי לבית היחידי שהכרתי, מקווה ישראל".

אז רבקה כבר היתה אחות מוסמכת וכרמי פנה ללימודי תנ"ך והיסטוריה. הוא חלם להיות מורה אך האמין שהוראה אי־אפשר ללמוד.

"אהבתי ללמד, להעביר הלאה את אהבת הוריי לחינוך. לימים הפכתי למנהל המדור הדתי במקווה ישראל, ואחר כך למפקח סמינרים. ריכזתי בעבר את חידון התנ"ך של הגדנ"ע וכמובן אני מלווה מסעות לפולין. היום כבר קשה לי לטוס אז תלמידי מקווה באים אלי הביתה, הדלת תמיד פתוחה.

"אני מאושר לראות כמה אכפת להם, גם לילדים מעליות מאתיופיה, גרוזיה, תימן ואירן. לכל ילד אכפת מהעבר של העם שלו. את הסיור בבית העלמין אני עושה למשלחות דרך הטלפון ותמיד מתנצל שאני לא יכול להגיש דרך האפרכסת מנת שטרודל. את מקווה ישראל לעולם לא אעזוב,כאן נמצאים החיים הטובים ביותר".