"כשהנאצים פשטו על הגטו כדי לשלוח את כולם למחנות ההשמדה נוצר כאוס, כולם רצו וצעקו. אמי החזיקה אותי ביד ורצנו יחד, אבל כולם דחפו את כולם ופתאום איבדתי אותה", נזכר אליעזר גרינפלד (לולק) שהיה בגטו לודג' בפולין.

אליעזר ורחל גרינפלד. 73 שנות נישואים | צילום: ריאן

"ידעתי שאם אצעק 'אמא' היא לא תשמע אותי בין כל ההמון המבוהל, אז נעמדתי ושרקתי חזק - את השריקה שכולם הכירו כשריקה של לולק. אמא נעצרה מיד והחלה לנופף לי בידיה. החזקנו ידיים וברחנו יחד אל מבנה סמוך שבו התחבאנו. כך ניצלו חיינו. שנינו היחידים ששרדנו ממשפחתנו, ולימים מצאנו עוד כמה בני דודים שנותרו בחיים.

אחרי המלחמה פגש גרינפלד בפולין את אשתו רחל, גם היא ניצולת שואה. "למרות שנמניתי עם הבודדים שהגויים החזירו את ביתם אחרי המלחמה, היה ברור לי שאני עולה לארץ. במהלך המלחמה נשבעתי שילדיי לא ייוולדו בגולה, אבל הבריטים החזירו את הרכבות שלנו ומסיבות בריאותיות
סירבו לתת לנו לעלות.

"בשנת 1956, לאחר שנולדו לנו שני ילדים, עלינו לארץ. אמא כבר נישאה בשנית למי שהיה מנהל המפעל שלה בגטו ואיבד את כל משפחתו בשואה, וגם הם עלו בעקבותינו לישראל.

גרינפלד. "שמח באשתי, בילדיי ובחלקי" | צילום: ריאן

"בעלה היה כמו סבא לילדיי וחלק בלתי נפרד ממשפחתנו. כשהוא נפטר מצאתי בחפציו את 'משל עצמי', הספר שבנו הקטן אברמק כתב ואייר, והחלטתי להוציא אותו לאור. בהמשך גם אני ואשתי כתבנו ספר זכרונות וקראנו לו 'שריקת החיים', על שם השריקה שהצילה אותי ואת אמי".

גרינפלד היום בן 95, אב לשני ילדים, סבא לחמישה נכדים וסבא רבא ל־13 נינים ונינות, ועוד אחת בדרך. על יחסה של ממשלת ישראל לניצולי השואה הוא אומר: "נזכרו בנו מאוד מאוחר. נלחמנו שנים כדי שיכירו בנו. היום אנחנו נחשבים לגיבורים אבל פעם זה היה אחרת.

"מובן שעדיין חיים בינינו ניצולים רבים שמתמודדים עם מחסור ובדידות וזה עצוב מאוד. למזלי זכיתי במשפחה לתפארת. עד היום, אחרי 73 שנות נישואים, אני עדיין מאוהב בטירוף באשתי ושמח מאוד בילדיי ובחלקי".