צילום: קובי קואנקס

מערכת מזג האוויר החורפית הביאה עימה הצפות ונזק רב וגרמה לתושבים רבים להעדיף להתכרבל בביתם, להעביר את הזמן באווירה משפחתית, עם ארוחה חמה ואולי שופינג און ליין עם הנחות סוף השנה. אבל את הפריבילגיה הזאת אין לכל תושב. באלפי בתי אב בחולון ובת ים קיבלו בחשש את החורף - משפחות מעוטות יכולת, קשישים עריריים ודרי רחוב, שעבורם מדובר בתקופה מאתגרת במיוחד. מתוך המצוקה הזאת, צצו מספר יוזמות מקומיות, המעוניינות לתת מענה, היכן שלפעמים הרשויות לא מספיקות לתת.

עבודה שלא נגמרת  

בחורף שעבר נמצאה אישה ללא רוח חיים ברחוב ויתקין בחולון. השכנים ידעו לומר כי מדובר בדרת רחוב שהשתמשה בקומה התחתונה של המבנה כדי להימלט מהקור. בבת ים יש מספר דרי רחוב קבועים שלנים על ספסלים בטיילת ובמרכז הנביאים, כשסכנה נשקפת לחייהם מדי לילה.

את המפקדה של הרצי טלמון בחולון כולם מכירים, האיש שהפך לאבי המתנדבים באיזור אוסף לביתו בגדי חורף, סלי מזון וציוד לנכים ותינוקות. השנה לראשונה הוא לא הצליח לגייס אמצעי חימום. "בדרך כלל, מדי שנה, יש תרומות של מפזרי חום ותנורים, אך השנה לצערי אין לי מלאי. כשמבקשים אני משיג תרומה מיוחדת ורוכש, כי אי־אפשר להחזיר אדם לבית קר. בנוסף, יש לנו ילדות וסבתות מקסימות שסורגות צעיפים וכובעים חמים לכל מי שצריך. זאת עבודה שלא נגמרת ואני משתדל להישאר אופטימי ולהאמין שאצליח לעשות זאת עוד הרבה שנים".

במקום הכי נמוך

חוה בן משה מחולון הפכה את הסיוע לנזקקים לדרך חיים. היא גייסה גם את בעלה אלי, הבעלים של מוסך הכוכב ברחוב הפלד, ויחד השניים משנסים מותניים לקראת החורף הקר. "פעם אלי היה מקדיש את יום שישי לשינה, אחרי שבוע של עבודה קשה הוא היה רוצה לצבור כוחות", אומרת חוה, "היום הוא לא מוותר על חלוקת סלי המזון של שבת. במוסך שלו כל הזמן משאירים לי בגדים חמים לחלוקה ואין ספק שימי החורף יותר מאתגרים, גם כי יש יותר ביקוש וגם כי מדובר בדיני נפשות. אי־אפשר להשאיר תינוק בלי בגדים חמים - זה עניין דחוף".

מאיפה משיגים תרומות?

"יש לנו עם מדהים. כל פוסט מביא איתו שפע של תרומות. אנשים נותנים מעילים, מפזרי חום, תנורים וכל מה שחסר. אני רק אומרת שאין לי עוגה ליום הולדת של ילד מעוט יכולת וכבר כולם קופצים. זה מחמם את הלב. יש לנו גם מלא מתנדבים שבזכותם אנחנו מצליחים להמשיך לפעול, אבל בכנות, ברמה הנפשית, זה מאוד קשה. רק אתמול נשברתי ובכיתי במשך שעתיים, למחרת קמתי כמו חדשה".

למה?

"אני מכילה ומכילה ופתאום זה יותר מדי. איך זה הגיוני שאנחנו חיים בעולם שלאמהות אין מעיל חם לילד שלהן? אבל יש לי סוד, כדי להתחזק אני צופה בסרטון מסוים, אדם ערירי שמאוד היה מחובר אלי ונפטר בדיוק כשסבתי נפטרה לפני 11 חודשים. באחד הימים הגיע אליו מתנדב וצילם לי אותו אומר שהוא רוצה רק אותי ושרק אני יודעת איך לטפל בו טוב. כשהיה בבית חולים סעדתי אותו והסרטון שלו מאוד מחזק אותי. צריך להבין שפונים אלי אנשים במצב הכי נמוך שאפשר, והרבה מתביישים, בעיקר מבוגרים, שאין להם משפחה וחיים בקור".

מה אומרים לאנשים במצב הזה?

"אני מחבקת את כולם, מנסה לעודד, לומר להם שזה מצב זמני ולהסביר שבחיים האלו אין לאף אחד ביטוח. אני רוצה לתת תקווה ולא רק מוצר פיזי. החלום שלי הוא שתהיה יותר מודעות, שאנשים יצאו מאיזור הנוחות שלהם. אתם רואים מישהו ישן על ספסל? שכנה מבוגרת שאף אחד לא מבקר? ילד שבא לבית ספר בלי מעיל וסנדוויץ'? תעשו מעשה, אל תסתכלו לצד השני, האנשים האלו זקוקים לכולנו. אם כל אחד יתן מעט זה יהפוך למשהו גדול".

תפוסה מלאה

מי שעוד החליט לעשות מעשה גדול בעצמו הוא דוד אגייב, שיחד עם שותפו רומן נפטולין הקים את בית עמותת 'אכפת' ברחוב מבצע סיני בבת ים, בו לנים 124 דרי רחוב שמקבלים ארוחה חמה, מקלחת, בגדים ומקום לישון. אבל דווקא הוא מתקשה לשמור על אופטימיות: "אין ספק שהרשויות המקומיות תפסו את עצמן בידיים, הגדילו תקציבים ושולחים יותר אנשים למכוני גמילה, אבל נכון לרגע זה אנחנו בתפוסה מלאה ורק אתמול שלחתי 12 אנשים לרחוב כי אין לי מיטה עבורם".

איך מרגיש אדם כזה?

"אני לא מסוגל להסביר מה התחושה שיש לו. פשוט מתחשק לי לבכות. אני נותן להם אוכל חם, בגדים ומקלחת אבל אין לי מספיק מיטות. בנוסף, אני גם נאלץ לסרב לאנשים עם בעיות נפשיות שמסרבים לקחת תרופות, מחשש לפגיעה בדרי הבית. לפעמים אני שואל את עצמי מה הטעם בכל העבודה הזאת אם בסופו של יום עדיין אנשים ישנים ברחוב הקר? זה שובר את הלב אבל אנחנו ממשיכים לפעול ומקווים לטוב".

חולם על בית

היוזמה של אגייב מיוחדת במינה, אך קיימות עוד עמותות שיכולות לסייע לדרי רחוב, צריך רק לדעת לאן לפנות. גלעד חריש נולד וגדל בחולון, בוגר של קמפוס קריית שרת ולא שכח את עיר הולדתו, אך היום, כשהוא מתגורר בשרון הוא לא שואל אף אחד היכן הוא גר. "אני פעיל בעמותת 'לשובע' וכל מי שמתקשר מקבל פתרון, רק צריך לפנות. אמנם אין מרכזים בחולון ובת ים אבל אנחנו קולטים אנשים מכל הארץ. בנוסף, יש לנו גם מסגרות שבהן אנחנו מנסים לשקם. לאחרונה סיימנו בהצלחה פיילוט של צביעה פשוטה. החבר'ה שלנו עבדו והרוויחו כסף, זאת הדרך שלנו לפתוח להם צוהר לכיוון טוב יותר".

האם זה עוזר? לעתים יותר ולעתים פחות. ג' מטבריה חי בשכונת ג'סי כהן כבר שמונה שנים, הוא הגיע במחאת האוהלים ונשאר: "אני ילד מאומץ ובחיים לא הסתדרתי עם המשפחה שלי, כשנפלתי לסמים הם התנערו ממני למרות שנגמלתי. כשבאתי לג'סי כהן הרגשתי כמו בבית למרות שאין לי פה בית, בהתחלה גרתי באוהלים שהקימו בדשא ליד היציאה לאיילון ואחרי שנה כשפירקו אותם, התחלתי לעבור ממקום למקום. ניסיתי מסגרות שיקום אבל יש שם המון נרקומנים לשעבר ומפחיד אותי להתערבב איתם, שלא אפול שוב.

"היום אני עובר בין חברים כי בחורף אי־אפשר לישון בחוץ, אבל זה לא מספיק. החלום שלי זה בית משלי אבל אני אף פעם לא מצליח לחסוך מספיק כסף. מעסיקים לא אוהבים אנשים כמוני, רק שומעים שאין לי כתובת קבועה וכבר אומרים לי להתראות. זה מבאס שלא נותנים לך הזדמנות. בג'סי כהן יש אנשים זהב, בחיים לא קיבלתי סירוב כשביקשתי ארוחה חמה, זה מקום של אהבה ולכן אדם כמוני מסתדר כאן. אני מקווה שעד החורף הבא כבר יהיה לי בית משלי. לבינתיים אני אומר תודה לאל על האנשים הטובים האלה".